של מי שיעורי הבית האלה, לעזאזל?

המנכ"ל אחז במפתחות בתנועה החלטית. זהו. הוא טרק את דלת המשרד, ירד מהקומה ה-21 וכיוון את המעלית אל מינוס שלוש. 20 שניות. הדלת נפתחה והקיאה אותו אל הקיוביקלס של המתכנתים החדשים. שניים זקפו אליו ראש נדהם, אבל הוא ידע לאן הוא הולך. ארנון. הכי חדש-טירון-ירוק. המקלדת הכי נקייה במפלס מינוס שלוש. הוא הניח את המפתחות על השולחן.

"ברכותי. שיהיה בהצלחה".

ארנון בלע רוק. "בהצלחה במה?", שאל.

"אתה כבר חצי דקה המנכ"ל של אדיוקיישן טכנולוגיות. המשרד שלך ממתין. קומה 21. תאכיל את הדגים".

כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:

בלי "לא בא לי"; איך תחזירו לעצמכם השליטה בבית?

תפסיקו לזרוק את האחריות על הלמידה על ביה"ס

"סימנת את בתי מהרגע הראשון"; מכתב למלכת הכיתה

כשאבא מתפקד כמו רובוט: על הדיכאון ההורי

" אבל... מנהלים... כלכלה.. כלומר המשכורות, הלקוחות מקוריאה, אני לא...". המילים של ארנון התרסקו. אי אפשר היה לעכל את זה.

"היית בגולני? יש לך דופק? תתמודד!". אחר כך הוסיף בנימה שהתאמצה להיות רכה: "יהיה בסדר, גבר. רק תזכור להיזהר מפרידמן. הנחש תמיד רצה את הכיסא שלי".

חמש עשרה צעדים בכיוון ההפוך, והמעלית בלעה אליה את המנכ"ל הפורש. לנצח.

אתם לא התבלבלתם ואני לא השתגעתי. זה פוסט על שיעורי בית. על הרצון להעביר לילדים את האחריות על שיעורי הבית. שהם יעשו. הם ינהלו. אנחנו ננוח.

הבעיה הקטנטונת היא שלחלק נכבד מאיתנו יש בראש תסריט של העברת אחריות שקצת מזכיר את הקטע האקסטרה-הזוי שבפתיחה. אז לכל מי שלעיתים מתבלבל בין המושגים "העברת אחריות" ו"זריקת אחריות אימפולסיבית בלי שום צעדי הכנה סבירים" מוקדש הפוסט הזה.

רוצים לנהל נכון את התהליך הזה, שבסופו יקחו המלאכים הקטנים בעלות על השיעורים? הנה כמה טיפים.

1. מי שרוצה להסתלבט בסוף, צריך לעבוד קשה בהתחלה (ובאמצע)

זוכרים את הסיטקום עם הצרצר והנמלה, והקיץ והחורף? סחתיין. האנלוגיה הנ"ל תקפה גם לסיטואציית שיעורי הבית. תהליך העברת האחריות - כולל הגדרת המסגרת, מתן תמיכה ועידוד, פיקוח וכל הממתקים שיפורטו בפסקאות הבאות – יגבה מכם בהתחלה יותר זמן ומשאבים מ"סתם" עזרה לעולל בשיעורי הבית בחשבון. ידרשו כמה צעדי תרגול טובים ונתח מחוייבות רציני מכם. אתם עשויים להתפתות לוותר על כל הכאב ראש ,ולחזור לנוהל הישן של לשבת איתו על השיעורים עד שיוצא עשן. אל תתפתו. תתאפקו.

2. הנחתות מקומן בכדורעף. תדברו!

בכל פעם שאני ניגש לילדים שלי ממקום נקמני או מתוך פוזיציה של "עכשיו אני אראה להם מה זה" אני אוכל קש בכמויות. מה כוונת המשורר? אם אינכם באים לתהליך מתוך אמונה כנה שהעברת האחריות משרתת באמת ובתמים את האינטרסים של הילד (ולא רק את האינטרסים הלגיטימיים שלכם) – תרדו מהרעיון ותדבקו בנוהל הפיקוח הצמוד.

תעדכנו את הילד מה בכוונתכם לעשות. תסבירו לו את הסיבות להחלטה. תכילו באהבה את ההתנגדויות שיוטחו בכם, וילבשו צורה של "לא בא לי" ו/או "אני לא מבין למה זה טוב" ו/או הפאסיב-אגרסיב הקלאסי של "לא הבנתי בדיוק למה את מתכוונת". אם החלטתם, פשוט תהיו עקביים ואל תניחו.

3. בידקו איתו מה נקודת המוצא ומהם תפקידי הפתיחה

שייקספיר אמר שכל העולם במה. שייקספיר צדק. בדרמה של שיעורי הבית כל אחד מהפרטנרים למד היטב לשחק את התפקיד שלו – ההורה המדרבן והילד הפסיבי. ההורה העצבני והילד המיתמם. ההורה הלחוץ מדי והילד המבוהל. ככל שצד אחד מתבצר בתפקיד שלו, השני משלים אותו בהרמוניה בלתי כתובה.

אמא ואבא חמודים, מה מצב שיעורי הבית אצלכם? זו שאלה פשוטה שמטרתה אינה ביקורת אלא מיפוי: כמה זמן יושבים על השיעורים? מי יוזם את זה? איזה נתח חומר מספיקים לכסות? באיזו אווירה מתנהל הפרוייקט? האם חל שינוי באופי האינטראקציה לאורך שנת הלימודים או שהמצב סטטי? מהו סדר המטלות? מה ההבדל בין מקצועות לימוד אהובים, נייטרליים ושנואים?

שאלות אלו, ורבות אחרות, מגדירות את נקודת המוצא לתהליך העברת אחריות, את המסגרת. אינך יכול להחליט לאיזו רמת תפקוד אתה רוצה להביא את הילד אם אינך מודע באופן סביר לנקודת הפתיחה. אם מישהו מהקוראים מגלגל על לשונו כרגע את המושג "ציפיות ריאליות", הוא צודק בהחלט.

4. פרה פרה. קרנף קרנף

ברגע שיש הגדרה סבירה של מסגרת הפתיחה ונקודת הסיום הנכספת, זה הזמן להיפרד לשלום מעיקרון הזבנג וגמרנו ולהתקדם לאט ובהדרגה: העבירו את המושכות קודם כל בשאלה אחת, אחר כך בתחום לימוד אחד, אחר כך ביום אחד - ואל תהססו לקחת צעד אחורה אם אתם מרגישים שקפצתם קדימה בפסיעות גסות מדי.

5. תנו לו חיזוקים חיוביים על כל צעד עצמאי ועודדו אותו 

לא משנה כמה פעמים אכתוב את זה, זה עדיין ישאר נכון באותה מידה. הילד שלכם בעצמו מת להיות גדול וכל כך רוצה להרגיש מוצלח. תעודדו אותו, בבקשה?

6. שלב הצפייה הדוממת הוא שלב הכרחי

אחרי שעברתם כברת דרך, מותר להכריז על ניסוי כלים. בקשו מפרי בטנכם לנהל בעצמו מקטע שלם ומשמעותי מהשיעורים, כשאתם נמצאים בחדר - אבל פסיביים לגמרי. לכל היותר תשאלו שאלות הבהרה/שאלות מכוונות. הניחו לו להיתקע/לטעות ושימרו את הפידבק לסוף התרגיל.

טיפ המשך: הקטע הזה צריך להיות קצר וממוקד, גם על מנת למנוע תסכול גדול מדי, גם כדי שיחרט בזיכרון באופן אפקטיבי. אני בדרך כלל לא עובר את עשר הדקות בשלב הזה.

7. קרן קטנה של אחריות לעולם תישאר בידיכם

פולניות מוסמכות נוטות לומר ש"אני אנוח רק בקבר". אני מעדיף לומר שעם כל הכבוד

להאצלת הסמכויות, אף בוס ראוי לשמו לא צריך להרדם בשמירה. גם אם השלמתם את התהליך, ועברתם היטב מפיקוח הדוק לדיווח עצמי, חשוב להציץ לו במחברת מדי פעם – ולומר לו שאתם עומדים לעשות את זה. אל תציבו מארבים. קבלו בהבנה תקלות ומעידות. ילדינו יקחו אחריות וישמטו אותה לחילופין עוד שבע מאות פעם עד תום גיל ההתבגרות.

העברת אחריות היא פרויעקט ענק ובפוסט הזה ליטפתי אותו על קצה המזלג. יש הרבה מה לומר על איך עושים זאת ברמת השאלה הבודדת, איזו תרגולת היתקעות כדאי לפתח ואיך מכינים את הקרקע מבחינה רגשית. ועדיין, האני מאמין שלי וההורים שאני פוגש מזכירים לי שוב ושוב – גם הטובה שבטכניקות משנית בחשיבותה לעומת הכוח של הורים מחויבים ועקביים. יאללה, מחזיק לכם אצבעות.

 
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה - מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס "ציונים מתחילים ברגשות "