שיטת הבחירות מפגרת אחר הבוחר
בחירות 2013 היו קריאת השכמה. הבוחר הישראלי רוצה לבחור אישית את נציגיו ולא להיות כלוא בשיטת בחירות לא מתאימה
סקר שפורסם לאחרונה באחד הבלוגים הפוליטיים גילה כי בבחירות האחרונות הייתה חפיפה כמעט מוחלטת בין מספר הלייקים שקיבלו פוליטיקאים בפייסבוק לבין מספר המנדטים שקיבלו המפלגות בראשותם. כך, בראש מצעד הלייקים ניצב בנימין נתניהו, אחריו יאיר לפיד, שלישית שלי יחימוביץ' וכן הלאה. אותו סקר גם הראה כי המפלגות עצמן זכו למספר לייקים נמוך בהרבה ממנהיגיהן והיקף התמיכה שלה זכו בפייסבוק לא העיד דבר לגבי מספר הקולות שקיבלו בסופו של דבר בקלפי.
הסקר מאשש את מה שכבר ידענו: הבחירות האחרונות היו אישיות לחלוטין. הציבור לא הצביע למפלגה או לאידיאולוגיה אלא בחר במנהיג - ביבי, יאיר, שלי, בנט, דרעי, לבני, מופז וכיוצא באלה. הקמפיינים היו אישיים, ההחלטות היו אישיות, והכל נע סביב אישיותם של ראשי הרשימות. המסקנה: הציבור הישראלי מעוניין לבחור את נציגיו באופן ישיר אך הוא כלוא בשיטת בחירות מיושנת, שעודנה רואה במפלגה את חזות הכול וכופה עליו לשלשל בקלפי פתק שהבוחר איננו מזדהה איתו באמת.
חוסר ההתאמה בין שיטת הבחירות לבין הרצון האמיתי של הבוחרים מוביל לשורה של עיוותים באופן שבו מתנהלת הדמוקרטיה שלנו. כך למשל הדומיננטיות של המפלגות הובילה לכך שבכנסת ה-19 אין ולו ח"כ אחד המתגורר דרומית לבאר שבע. המילים היפות לגבי חשיבות הנגב והפריפריה נשארו אפוא על הנייר כשחבל ארץ כה משמעותי נותר ללא ייצוג במשכן.
דוגמה נוספת נוגעת לח"כים שאינם מצליחים להיבחר מחדש. מחקר עדכני מהמחלקה למדע המדינה במכללת הגליל המערבי, מצא, כי בניגוד לזלזול הרווח בציבור כלפי חברי הכנסת, בין 70% ל-80% מהם דווקא עושים עבודה עניינית ומקצועית - אך רובם לא מצליחים להיבחר מחדש. רק בבחירות האחרונות לא הצליחו להיבחר קרוב למחצית הח"כים, לרבות מחוקקים מצטיינים. הסיבה: הקשר בין הח"כים לבוחרים רופף ורוב הבוחרים כלל לא מודעים ליוזמות שמקדמים עבורם הח"כים. אין מנגנונים מסודרים של מתן דין וחשבון ושל אחריותיות (accountability) מצד נבחר ציבור כלפי בוחריו.
זה יכול לעבוד אחרת. שיטת הבחירות בארצות הברית, למשל, מבטיחה שכל חבר בבית הנבחרים נבחר אחת לשנתיים במחוז הגיאוגרפי שממנו הגיע. גם חברי הסנאט מייצגים איש איש את המדינה שבה הם מתגוררים. למרות שהשיטה האמריקנית רחוקה מלהיות מושלמת, המתכונת האישית-אזורית של הבחירות יוצרת מחויבות ברורה מצד הנבחר לקידום האינטרסים של הבוחרים באזור אותו הוא מייצג - אינטרסים שלולא הייצוג האישי היו הולכים לאיבוד בסבך האינטרסים בקונגרס. ועבור הבוחרים - בין אם הם מתגוררים בלב מנהטן או במחוז כפרי באיווה - יש להם כתובת ברורה של חבר קונגרס הנלחם עבורם בוושינגטון.
חשוב להדגיש: הרעיון איננו לזנוח כליל את שיטת הבחירה היחסית-ארצית בישראל אלא לעבור למתכונת אזורית-משולבת, המבטיחה ייצוג יחסי של כלל הקבוצות באוכלוסיה וייצוג אישי לפי אזור המגורים. שיטה כזו תחזק את הקשר שבין הבוחרים לנבחרים, תעצים את האחריותיות כלפי הבוחרים, תגדיל את הייצוג של הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, תגביר את מחוייבות הנבחר לבוחריו, ותהפוך את המערכת כולה ליציבה יותר ולתלויה פחות במפלגות קטנות וסחטניות. רכיב אזורי גם ייתן הזדמנויות למועמדים מצוינים, אשר אין להם סיכוי להיבחר בשיטה הקיימת מכיוון שאינם מחוברים לאף מפלגה ואינם מוכרים לציבור הרחב.
בחירות 2013 היו קריאת השכמה לפוליטיקאים שלנו. הבוחר הישראלי רוצה לבחור אישית את נציגיו ולא להיות כלוא בשיטת בחירות שאינה מתאימה עוד למציאות בה הוא חי. כעת עובר הכדור לח"כים ליישם את רצון הבוחר.
הכותבת היא יו"ר אגודת הידידים של המרכז להעצמת האזרח הפועל לשינוי שיטת הממשל בישראל