אוי אוי אוי, המורה לא אוהבת את הבן שלכם

אוי אוי אוי, המורה לא אוהבת את הבן או הבת שלכם. אתם יודעים מה? היא אפילו חושבת שהם בלתי נסבלים, קטנוניים, ילדותיים או מפונקים. מפתיע? מזעזע? ממש לא. המורים של הילדים שלכם הם קודם כול בני אנוש כמוכם, וכך בדיוק אנחנו רוצים אותם. אנושיים, רגישים, אכפתיים.

מורה אכפתי ורגיש הוא לא מכונה משומנת שיורה מרגליות דביקות בקצב של שופטי תוכניות ריאליטי. הוא גם לא שק חבטות להשכיר להכלת הגחמות של תלמידיו. כשהם מזלזלים בו, הוא כועס. כשהם מכבדים אותו, הוא רוחש אליהם חיבה. חשבתם אחרת? אז תחשבו שוב, הפעם על הבוס שלכם בעבודה. על הקולגות שלכם, על הלקוחות. היו כנים ולו לרגע והיזכרו במה שאתם חולקים עם איש סודכם ליד מכונת הקפה במשרד.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מורשת חסרת ברק / יחיעם ויץ

מסגרת אזרחית לנישואים ולגירושים בישראל / פנחס שיפמן, אבישלום וסטרייך, רות גביזון

התלמידים והתיוגים שלהם (צילום: עידו ארז)

לכן, יש מידה בלתי נסבלת של צביעות בהתנפלות של ההורים על מורי בית הספר בכפר סבא שאחת ממורותיו הדליפה מסמך פנימי ובו "אבחנות" לא מלבבות על חלק מהתלמידים. היה פה אכן כשל חמור ואין להקל בו ראש. שיחות הסלון של חדר המורים אסור שיתועדו או יודלפו. עניין של קוד אתי מתבקש. האחראים לתיעוד "הגיגי" המורים ועוד במסמך רשמי של בית הספר, כמו גם להדלפתו, צריכים לבוא על עונשם. אך בואו לא ניתמם. הביקורת של ההורים שילדיהם נפגעו לכאורה חרגה לחלוטין מתחום הכשל המערכתי והתמקדה דווקא בניסיון לטפול אשם של פגם מוסרי. לדעת חלק מההורים, עצם מחשבות ה"חטא" שמתרוצצות במוחם של המורים ביחס לתלמידיהם אינו ראוי. לא כל שכן הדרך ה"לא-מנומסת" שבה מצאו את ניסוחן.

אפשר היה להתייחס ברצינות לדרישה המופרכת לכינון משטרת מחשבות פדגוגית, לו היו נדרשות אמות מידה זהות גם מהתלמידים ובעיקר מהוריהם. קללות, נאצות וניבולי פה כלפי מורים ומחנכים הם מציאות יום-יומית בבתי הספר שלנו. הרשתות החברתיות מלאות עד להתפקע בהכפשות ובגידופים כלפי עובדי המערכת. בעידן שבו כל דרדק לומד לשנן את מגילת זכויות התלמיד, כבוד המורה היה מזמן למרמס. חלק ניכר מזה באשמת ההורים, שחולקים מדי ערב בארוחה המשפחתית "תובנות" על איכות המורים, בשפה המעמידה את דברי המורים על תלמידיהם בכפר סבא באור יקרות. תקיפה פיזית ומילולית של עובדי חינוך היא מכת מדינה. כל מזכירת בית ספר ממוצע תדע לספר לכם על הררי מכתבי תלונות של הורים ששפתם זולה, מתלהמת וירודה.

המקרה שלפנינו הוא לכל היותר עוד מבט לא מחמיא במיוחד במראה הלאומית. בטח לא נקודת האל-חזור. החברה שלנו אכן צינית, תוקפנית ואלימה. רק שבסיפור הזה יש לכולם אחריות. הצגתם של ההורים את ילדיהם הפגועים כקורבנות לכאורה של שרירות לב מוריהם - מעוותת מיסודה. גם המורים הם קורבנות של מערכת דורסנית ונצלנית ששוחקת אותם ודורשת מהם באכזריות את הבלתי ייאמן. אם חלילה הישגי התלמידים לא יאים בעיני ההורים, הם הראשונים לשסות במערכת עורכי דין ועיתונאים. כדאי שכל אחד מההורים המזועזעים יתייצב בבית הספר האמור ויעביר שם יום אחד תמים, לא יותר, בכיתה שבה לומדים ילדיו. רק אחר כך תהיה לו הרשאה מוסרית לבוא בטרוניות למורים המדוברים שעשו מצדם ניסיון, גם אם עגום, לצמצם את רשימת היוצאים לפולין. אפשר בפירוש להבין אותם.

המורים אינם נמצאים מצדו האחר של המתרס. הם נמצאים באותו צד ממש שאותו כולנו חולקים. אמנם הייתה כאן פאשלה, אבל על הטהרנות הצדקנית אפשר לוותר. לא רק שהיא מאוסה, היא לבטח לא מבטאת דאגה כנה לעתיד החינוך. גרוע מכך, היא מקבעת את אותם החוליים ממש.

זיו תדהר, אדריכל וקריין רדיו

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il