שחקנים היינו, עכשיו בני חורין
מייגן פוקס השוותה את במאי הסרט "רובוטריקים" להיטלר, בריז'יט בארדו סטרה להנרי ז'ורז' קלוזו וקראה לו פסיכופת וג'ורג' קלוני התקוטט עם דיוויד או. ראסל שהואשם כ"לא אנושי". קבלו את הציטוטים הנבחרים של השחקנים שמרדו בבמאים
מערכת היחסים בין שחקנים לבמאים היא מערכת יחסים מורכבת ושברירית. לכאורה הם אמורים לשלב כוחות בדרך להשלמת סרט, אולם תקופת הצילומים היא תקופה מלאה ברגישויות, חילוקי דעות ולא פעם התנגשויות. בדרך כלל זהו הבמאי שמכתיב את הנעשה על הסט - שכן הוא זה שחתום על היצירה. ולא פעם, השחקנים מתמרמרים ומוחים על שלטון היחיד שלו. כמו עבדים נגד אדונם, או כמו מורדים נגד רודן. ואכן "דיקטטור", "נפוליאון", ואפילו "היטלר" הם כמה מהכינויים שיוחסו לבמאים על ידי שחקנים. כינויים אלה וציטוטים עסיסיים אחרים של שחקנים נגד במאים, מובאים לפניכם:
"הוא רוצה להיות כמו היטלר על הסט"
השחקנית מייגן פוקס חייבת הרבה למייקל ביי, שנתן לה את קדמת הבמה בשני הסרטים הראשונים בסדרת "הרובוטריקים" שלו, אולם היא מצאה עצמה מחוץ לצוות של הפרק השלישי "רובוטריקים: הצעד האפל של הירח". הסיבה: התבטאויותיה בנוגע לעבודה עם הבמאי בראיון למגזין הבריטי "וונדרלנד":
"אלוהים, הלוואי ויכולתי להשתחרר מזה. הוא כמו נפוליאון והוא רוצה ליצור את הרושם שהוא מטורף בלתי שפוי. הוא רוצה להיות כמו היטלר על הסט, והוא אכן כזה. כך שזה סיוט לעבוד איתו, אבל כשאתה מתרחק מהסט והוא לא תחת השפעת התפקיד, אני די נהנית מהאופי שלו כי הוא מוזר, מוזר מאוד".
בעוד שביי עצמו טען כי הוא לא מתרגש מהאמירה, הוא פיטר אותה כאמור מהסרט השלישי וטען כי המפיק סטיבן שפילברג דרש ממנו לעשות כן. שיה לה-בוף שכיכב לצד פוקס ב"רובוטריקים", הגיב גם הוא על דבריה, וטען כי יש הבדל בין העברת ביקורת לבין כינויי גנאי, "היא לכלכה על הקפטן שלנו". בכל מקרה, אם היה סכסוך, הוא עומד להסתיים. בחודש שעבר נודע כי השניים עתידים לחזור ולשתף פעולה בגרסה קולנועית ל"צבי הנינג'ה".
"זקוק לנשים ולכן הורס אותן בצילומים"
לארס פון טרייר לא רוצה להיות כמו היטלר, אך במסיבת עיתונאים בפסטיבל קאן לפני שנתיים הצהיר כי הוא "קצת מבין את הצורר הנאצי". הזמרת ביורק בוודאי לא היתה מופתעת מההתבטאויות הבוטות של הבמאי הדני השנוי במחלוקת, אותו היא לא זוכרת לטובה מהעבודה המשותפת שלהם על "רוקדת בחשכה" (2000). היא אף הגדילה לומר, כי אחרי ההתנסות הזאת, אין בכוונתה לעשות עוד סרט בחייה:
"טרייר צריך נקבה כדי להזין את הנפש היצירתית שלו, והוא מקנא בנשים ושונא אותן על כך. הוא חייב להרוס אותן תוך כדי הצילומים, ואז להסתיר את הראיות".
הבמאי שעוד לפני כן נודע בציבור כשונא נשים (בגלל התכנים של סרטיו), נדרש להתמודד עם האשמות אלו גם במציאות והטיעונים שלו נגעו ליחס המזלזל של הכוכבת ומקורביה. בתשובה להאשמות שהטיחה בו ביורק על רקע מיני, גייס האשמות משלו על רקע גזעי וסיפר כי אמרה לו "סבי אמר לי אף פעם לא לעבוד עם דנים כי הם יאכלו לך את הנשמה" (איסלנד היתה בעבר מושבה של דנים). בפעמים אחרות לטענתו כלל לא הגיעה לימי צילום, וכשהחליטה להופיע, היתה משיבה על ברכת השלום שלו ביריקה על הרצפה. "לא היה אכפת לה. זה היה כמו להתמודד עם טרוריסטים", סיכם.
"אוטוקרט ודיקטטור"
ב-1998 הוציאה השחקנית הוותיקה פיי דנאוויי את ספר הזכרונות שלה "Looking for Gatsby", בו סקרה נקודות הציון בקריירה הנפלאה שלה, שכללה הופעות בסרטים "בוני וקלייד" של ארתור פן ב-1967, "רשת שידור" של סידני לומט (1976), "חלום אריזונה" של אמיר קוסטוריצה (1993) ואפילו בסרט הישראלי "להב חצוי", של עמוס קולק מ-1992. אבל לצד צ'יזבטים ושבחים שחלקה לעצמה ולאחרים, שימש הספר גם הזדמנות חגיגית להשמצות שניים מהבמאים איתם עבדה.
שני הנפגעים העיקריים מהמתקפה של דאנאוויי היו הבמאים אוטו פרמינגר ורומן פולנסקי, שהכוכבת הזוהרת לא חלקה עם הציבור את ההערכה הגדולה לה זכו. הרקע לסכסוך עם פרמינגר נוגע לצילומי הסרט "Hurry Sundown", שעלה לאקרנים בשנת 1967 והיה אמור להיות הראשון מבין שבעה פרויקטים של הבמאי להם היתה מחויבת על פי חוזה. עם זאת, העבודה המשותפת היתה כל כך בלתי נסבלת עד שהעדיפה להתיר את ההסכם ולספוג הפסדים. וכך נמקה בספרה:
"אוטו היה אחד מאותם במאים שאינך יכול להאזין להם מכיוון שהוא לא מבין שום דבר בנוגע למשחק".
הבעיה עם פרמינגר נגעה לחילוקי דעות מקצועיים ולדרך התנהלותו מול שחקנים. המשבר עם פולנסקי - איתו עבדה על הסרט "צ'יינהטאון" (1974) - היה דומה, אך לפחות הוא יכול להתגאות בפרגון על חזונו האמנותי:
"בדומה לאוטו, הוא היה אוטוקרט ודיקטטור, אבל הוא היה קולונען מוצלח, ואוטו לא".
קולנוען מוצלח, על כך אין עוררין, אבל לפי הסיפורים שזרמו מהסט של "צ'יינהטאון", בן אדם אדיב הוא לא היה כלל וכלל. על פי האגדה, פולנסקי התרעם על כך ששערה סוררת הזדקרה מראשה של דאנאוויי ותלש אותה בזעם מפדחתה לפני קריאת ה"אקשן". במקרה אחר סירב לבקשתה לצאת להפסקת שירותים קצרה. אולם השחקנית לא נותרה חייבת. היא שחררה את תוכן השלפוחית הלוחצת אל תוך ספל קפה והשליכה את השתן לפני הבמאי. הזוי? דאנאוויי לא התייחסה לשמועות אלו.
"שרץ אכזרי, סדיסט, בוגדני ופחדן"
מערכת היחסים בין השחקן הגרמני קלאוס קינסקי, לבין מי שביים אותו בלא פחות מחמישה סרטים, ורנר הרצוג, ידעה עליות ומורדות - כצפוי כשמדובר בשני הברנשים האקצנטרים הללו. בין השאר סופר כי במהלך צילומי הסרט "אגירה, זעם האל" (1972), קינסקי איים לעזוב את סט הצילומים, ואילו הרצוג איים לירות בו אם יעז. שנים לאחר מכן, כינה קינסקי מעל דפי הביוגרפיה שלו את הבמאי:
"שרץ אכזרי, סדיסט, בוגדני ופחדן".
הרצוג לא התרגש. הוא מכיר את קינסקי לעומק. את דבריו ייחס לכך שהוא כתב שורה זו רק כדי למכור את הספר, והעיד כי למעשה הוא זה שעזר לו בכתיבתה.
"אני צריכה במאי, לא פסיכופת"
הבמאי הצרפתי הנרי-ז'ורז' קלוזו, החליט לקחת את "האמת" (1960) שלו צעד אחד קדימה. בריז'יט בארדו, ששיחקה בתפקיד הראשי, סיפרה כי במהלך צילומי הסרט, קלוזו נתן לה כדורי שינה בטענה כי מדובר באספירין, ובעקבות כך נאלצה לעבור שטיפת קיבה. בסצינה אחרת, קלוזו השקה אותה באלכוהול וסטר לה נמרצות, עד שבארדו התפרצה בהתקף של היסטריה ובכי. במהלך ויכוח על הסט, סטרה לו בארדו ואמרה:
"אני צריכה במאי, לא פסיכופת".
"מעדיפה לעבוד עם במאי אנושי"
מאחורי הקלעים של הקומדיה הממוצעת "אני אוהב האקביז" (2004), עבר חתול שחור בין השחקנית לילי טומלין לבמאי דיויד או. ראסל. אולם הפעם, גם היתה שם מצלמה, שהפכה את כל העסק ללהיט ויראלי. ראסל טען להגנתו כי הוא ניסה לערער את יציבותם של השחקנים על הסט, כחלק מאסטרטגיית בימוי שמטרתה לשפר את איכויות המשחק שלהם. אין ספק שקומדיה מהסוג הזה דורשת כאוס רגשי.
כך מאתגרים שחקנים: ראסל וטומלין על הסט
על חוויה דומה דיווח גם ג'ורג' קלוני שכיכב בסרט "שלושה מלכים" של ראסל (לצד מארק וולברג ואייס קיוב), והצהיר כי לא יעבוד איתו יותר (כי "החיים קצרים מדי"). זהו כמובן הפסד נקי של הבמאי הצעיר, אולם אפשר להבין את קלוני, שעל פי השמועות התקוטט עם ראסל אשר לפת את גרונו לפני צילומי אחת הסצנות. "זו היתה החוויה הגרועה ביותר בחיי", העיד השחקן המצליח.
"אתה צריך למות"
ולפעמים זהו השחקן אשר הולך צעד אחד רחוק מדי ונוהג באלימות כלפי הבמאי שלו - בניסיון להיטען באנרגיות דרמטיות. כך במקרה של ריפ תורן, השחקן השנוי במחלוקת המוכר לצופי הטלוויזיה כבוס של לארי סאנדרס ולמשטרת ניו יורק כעבריין מועד (הוא נעצר פעמים רבות בגין נהיגה בשכרות ותקיפה). ב-1970 עת הצטלם תורן לסרט "מיידסטון", אותו ביים נורמן מיילר, שגם גילם את הדמות הראשית בשם נורמן קינגסלי. סכסוך בין השניים התפתח לעימות פיזי קשה, כשתורן הופיע על הסט עם פטיש ותקף את הבמאי שמצידו החזיר מלחמה ואף נשך את אוזן יריבו מול עיני אשתו וילדיו.
ריפ תורן ונורמן מיילר נאבקים על סרט הצילומים של "מיידסטון"
"אתה צריך למות, קינגסלי. אתה צריך למות, מיילר. אני לא רוצה להרוג את מיילר, אבל אני צריך להרוג את קינגסלי בסרט", אומר תורן בעודו תוקף את הבמאי מול עדשת המצלמה. ובכן, התיעוד על הסט מחשיד מעט ומעלה חשדות לגבי האותנטיות של המקרה, אולם כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, דיווח דניס הופר על מקרה דומה על סט הסרט "איזי ריידר" (1969). על פי הבמאי, תורן לוהק לסרט, אולם הודח ממנו אחרי שתקף את הופר עם סכין במהלך ויכוח. ג'ק ניקולסון הוזעק להחליפו.
"מעדיף שאהיה בובה"
ככה זה כנראה עם שחקנים טוטאליים ומחויבים למטרה כמו תורן, וכזה היה גם מרלון ברנדו. במהלך צילומי הסרט "הפריצה", בו כיכב השחקן הוותיק לצד רוברט דה-נירו, והשניים פעלו על פי הוראות הבימוי של פרנק אוז, שהיה ידוע בעיקר כמפעיל בובות ב"החבובות" (פוזי-בר ומיס פיגי), "רחוב סומסום" (בנץ, כרובי, ועוגיפלצת) ו"מלחמת הכוכבים" (יודה). ברנדו, שהיה מודע לרקע של אוז כבובנאי, ניצל זאת כדי לנסות ולהשתלט על הסרט בו גילם עבריין הומוסקסואל.
על פי העדויות, ברנדו סירב ללבוש מכנסיים על הסט ובכך ביקש להכתיב את זוויות הצילום של אוז, וכשהבמאי ביקש ממנו למתן את משחקו הדרמטי, הוא הכריז עליו מלחמה. "אני בטוח שהיית מעדיף שאהיה בובה, כך שתוכל לתחוב את היד שלך בתחת שלי ולגרום לי לעשות מה שאתה רוצה", קרא לעברו ברנדו והכריז על חרם. את התדרוכים קיבל רק מפיו של דה-נירו, וסירב לשמוע לדברי הבמאי, אותו כינה "מיס פיגי" על שם החזרזירה שגילם ב"החבובות".
"כמו לדבר לחזיר"
ואם בחזירים עסקינן, השחקן שון פן עשה שימוש במילון המונחים של הדיר, כדי לתאר את העבודה עם אוליבר סטון בסרט "סיבוב פרסה" (1997). הבמאי, שידוע בהוליווד כאישיות בעייתית, בילה את שעותיו על הסט בהתעללות מילולית של כל מי שלא מצא חן בעיניו. פן מבחינתו לא נשאר חייב ואמר:
"לדבר איתו היה כמו לדבר לחזיר".
