באה מאהבה: הגברים של לאה גולדברג

"דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור", כתבה המשוררת לאה גודלברג בסונטה הידועה שלה "אהבתה של תרזה דימון". שיריה של גולדברג עסקו לא מעט באהבות שחוותה: ממומשות ולא ממומשות, משמחות ומאכזבות, כנערה צעירה וכאשה בוגרת.

לאה גולדברג. דימוי עצמי נמוך או בחירה בלבדות?(צילום: באדיבות מכון גנזים)

אבל האם אין במחקר כזה משום מציצנות? עד כמה נחוץ לקשור בין הטקסט הספרותי ובין חומרי הגלם המציאותיים שמהם הוא עשוי? "כשלמדתי ספרות באוניברסיטה היכרתי לראשונה את המושג 'ניו-קריטיסיזם', שמתיייחס לספרות כאל דבר העומד בפני עצמו, ומבקש לבודד אותה מהרקע שבו נכתבה", מבהירה בן-ראובן. "זו היתה האופנה אז. היום יש מלחמה די רצינית בגישה הזאת, עם האסכולה הטוענת שיש להתחשב בביוגרפיה ובאוטוביוגרפיה של המחברים, ולכך תורמת העובדה שהספרים האוטוביוגרפיים מתרבים.

"הביוגרפיה עוזרת לנו להבין את הספרות. במקרה של גולדברג, הביוגרפיה שלה מאירה באור חדש שירים כמו 'אהבתה של תרזה דימון' או 'סליחות'. לדעתי זו לא מציצנות ולא רכילות. נעזרתי מאוד ביומן האישי שלה, וכמו שאמרה משפחת אהרוני, שהוציאה לאור את היומנים - אם היא השאירה את היומנים ולא השמידה אותם, סימן שרצתה שהם יובאו לידיעת הציבור".

מלחשים ש...

בן-ראובן היא מחנכת וסופרת, שפירסמה מאז פרישתה לגמלאות ארבעה ספרים על נשים עבריות ומקומן בהיסטוריה הישראלית. לצרכי המחקר הנוכחי, היא הגיעה לעשרות אנשים שהכירו את גולדברג, או שהוריהם הכירו אותה, חקרה וגילתה הרבה מאוד מידע אישי אודות המשוררת. אולם בספר היא פירסמה רק את הפרטים שעלו מיומניה וממסמכים שהשאירה גולדברג אחריה - ונמנעה מלפרסם פרטים אישיים שנודעו לה מתוך התחקיר.

בין שאר ממצאיה, גילתה בן-ראובן 42 מכתבים שכתבה גולדברג לחבר שהכירה עם בואה לישראל ב-1935, יוסף אופין מקיבוץ אפיקים. החברות ביניהם נמשכה שנים רבות, וכך גם קשר המכתבים. "גולדברג הכירה אותו כשהקיבוץ עוד לא עלה על הקרקע", מספרת בן-ראובן, "הם ישבו בחצר כנרת והיא ביקרה אותם שם, ואז החל הקשר ביניהם. נודע לי שליוסף אופין יש שני בנים שגרים בכפר תבור, אז הגעתי אליהם.

"כעץ באפלת היער". מי הוא "הלילה הבא אל האוח"?

"בהתחלה הם ניפנפו אותי ואמרו 'אנחנו לא יודעים כלום על לאה גולדברג'. שאלתי שאלה קונקרטית: איפה המזוודה של אביכם, שנשארה אחרי מותו בעליית הגג? אמנון אופין חיפש וכעבור שבוע מצא את המזוודה. הוא קרא לי ונתן לי את הכבוד לפתוח אותה. מצאתי שם קופסת נעליים, ובתוכה צרור מכתבים בכתב ידה של לאה גולדברג. היה לה כתב מאוד ברור, וקל היה לזהות אותו. מאוד התרגשנו".

הדימוי שנוצר לגולדברג הוא של אשה בודדה וערירית שחיה עם אמה, ושחוותה אכזבות רבות מצד הגברים שבחייה. אבל ממה שמתארת בן-ראובן, היו לה דווקא חוויות גדושות של חיי רגש סוערים".

את רואה בגולדברג אלכימאית שהפכה את נסיבות חייה לשירה?

"היא בעצמה כתבה שהאהבות הן המנוף לשירתה. ביומן שלה היא מספרת איך נפרד ממנה ז'אק אדו, אותו מורה שלימד צרפתית באליאנס בחיפה. הוא היה צעיר ממנה בשנתיים. הוא סיים ללמד ורצה לחזור לשווייץ ונפרד ממנה. היא כותבת: 'הוא עשה את שלו, הוא תרם הרבה לספרות העברית'. היא כתבה את זה ב-1952. כלומר, כבר אז היא ידעה שהיא משוררת בעלת חשיבות לאומית".

ואולי עוד דבר מתגלה מבין השורות האלה: היא כנראה העדיפה את השירה על פני מערכות יחסים אמיתיות.

"זה נכון שאם מחפשים קו משותף לכל האהבות שלה, אז אפשר לראות איך מראש היא בוחרת באובייקטים שקשה יהיה להינשא להם ולהקים איתם משפחה. בנוסף, היא חוזרת וכותבת ביומן - 'אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם'. אז ברור שאם את מתאהבת במורה שלך, שמבוגר ממך בכמה שנים ואסור לו להגשים את האהבה שלך, הסיכויים הם קלושים".

לו רק היית קצת פחות המורה שלי

המורה לצרפתית ז'אק אדו הוא מושא האהבה בסונטות "אהבתה של תרזה דימון" - מחזור סונטות שכתבה כביכול רוזנת המתאהבת במורה של ילדיה, ולאחר שזה נוטש, היא פורשת למנזר. סיפור בדיוני לגמרי שבדתה גולדברג, ושנשמע כל כך משכנע.

מה במילות השיר מסגיר את יחסיה עם אדו?

"קודם כל השם דימון - זה נשמע כמו דמון, אהבתה של תרזה השתלטה עליה כדמון. היא כותבת ביומן שהיא מקנאה בבנות 17 מצחקקות שבאות לבקרה בביתה. ראיינתי את התלמידות שלו מאותה תקופה, שלמדו אצל אדו באליאנס בחיפה. עד היום הן מוקסמות מזכרו. הן סיפרו לי שהוא חלה, והיא הזמינה אותו לביתה ושמרה עליו והאכילה והשקתה אותו, והתלמידות באו לבקר אותו, והרגישו את הקנאה מצדה - היא הסתגרה בחדרה, לא בירכה אותן לשלום  ולא אירחה אותן. היא כותבת בשיר על הקנאה הזאת, והיא מתארת את השעות הגנובות בליל חורף, כיצד ישבו שניהם ליד האח".

מאיפה נבע לדעתך הדימוי העצמי הנשי הנמוך שלה?

"היא כתבה בשיר: 'את אישה לא יפה בת 22, נר הבדלה נשכח על שולחן השבת'. אולי הוא נבע מתגובות שקיבלה מהסביבה שלה. ביומן היא כותבת איך בכל פעם שהיתה הולכת עם מינה, היו מתחילים עם מינה ולא איתה. היא לא ידעה להבליט את עצמה".

"לא ברור אם זה קרה אחד לאחד", מציינת בן-ראובן, "אבל היא כן מספרת שם כיצד אביה בא לבית הספר והשתולל בחצר, או ניסה בלילה לתקוף אותה בסכין. הדודה שלה, דינה, אחות אביה, באה אליהם הביתה כדי לעזור. הדודה הזאת אמרה ללאה, שהיתה אז ילדה, 'את לא צריכה לכתוב סיפורים כי אין לך מספיק ניסיון חיים'. לאה כתבה ביומן: 'בכיתי כל היום, קברתי את הדפים שכתבתי, ולמחרת התעודדתי והחלטתי בכל זאת להיות סופרת'. יכול להיות שהדודה הזאת השפיעה לרעה על הדימוי העצמי שלה".

האם היו לה רגשות אשמה כלפי אביה, שבעצם נשאר מאחור וככל הנראה מצא את מותו בשואה?

"אחותו של האב אפילו עלתה ארצה, אחרי שלאה ואמה עלו, אבל אחרי כמה חודשים היא אמרה ש'אני מוכרחה לחזור, אני לא יכולה להשאיר את אחי לבד'. כלומר הנאמנות של הדודה לאח היתה גדולה יותר מזו של בתו לאה. חיים במחיצת אב חולה רוח קשים מאוד. אני חושבת שלאה, כאשה צעירה, חיפשה לה בני זוג מבוגרים - למשל המורה שלה, משה פרנק, שאני, אגב, למדתי אצלו תנ"ך בתיכון עירוני ד', לאחר ששינה את שמו למשה דרורי עם קום המדינה. ידידה המבוגר ביותר היה המשורר אברהם בן-יצחק סונה. היא מתארת אותו כאינטלקטואל כפוף ומבוגר. לי די ברור שהיא חיפשה דמות אב.

"אבל אחר כך, מגיל 40 ומעלה, היא כבר נטתה להתאהב בצעירים ממנה. המאהב האחרון שלה היה פאולו ויוונטה שבא מסיאנה שבאיטליה. הוא היה מורה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וצעיר ממנה בעשר שנים. היא אהבה אותו אהבה נואשת. רעננה מרידור, אמו של דן מרידור, שהיא בת יותר מ-90, זוכרת אותו היטב. מתברר שלאה נסעה אליו אחרי שחזר לאיטליה. היא באה אליו לסיאנה, למרות שלא קיבלה ממנו הזמנה מפורשת, ומצאה אותו עם סטודנטית אמריקנית - ועל הנושא הזה יש שירים נהדרים".

וגם: "הלכתי הביתה ולא/ הובהרו לי קווי פסיעותי./ וכאשר שאלתי איש זר/ לדרכי וראיתי/

בעיניו תימהון של חמלה/ נבוכה, הבינותי/ שאני הולכת ברחוב/ ובוכה./ ולא רווח לי". אבל גם: "אין דבר,/ עוד מעט,/ השמש תפנה,/ והלילה/ יעשה בי פלאים/ בלטפו/ צלקות חרפתי".