"בית המשאלות": ממש לא שיחקו אותה
"בית המשאלות" של חיים בוזגלו, היא יותר סדנת אימפרוביזציה בתיאטרון קהילתי מאשר סדרת טלוויזיה. התקציב דל והקונספט המופרך נראה כאילו נשלף משנות השמונים. זה פשוט לא עובד
בצעד חריג למדי, בתום שידור הפרק הראשון של "בית המשאלות", הוקדשה חצי שעה ל"מאחורי הקלעים". חיים בוזגלו, יוצר מוערך של "זינזאנה", "מרחב ירקון", "כתב פלילי" - וקצת פחות מוערך כשזה מגיע למשל ל"הכבוד של מרציאנו", הישיר מבט למצלמה והסביר לנו מה ראינו.
מה עוד קורה בערוץ הטלוויזיה של ynet:
כריס קולפר: קשה להיות השראה להומואים צעירים
ליז ברושר: "העולם הוא כמו 'אימה אמריקנית'"
"משפחות": הצצה אינטימית במראה מורכבת
לא תמיד תמונה אחת שווה אלף מלים. זו צריכה להיות תמונה שעם כל חדשנותה, המשמעות שלה נתפסת מיד על ידי מי שצופה בה - ודאי אם זה רצף של תמונות בן חצי שעה שיוצר פרק ראשון בסדרת טלוויזיה. אם צריך להסבר במשך חצי שעה מה ראינו בחצי השעה הקודמת, אם צריך לומר משפטים שבוזגלו אומר כמו "הצופה בבית יצחק, הצופה בבית יבכה" - משהו כאן לא עובד, ובענק.
כמו קוסם שמאלץ את קהלו להבין כיצד אירע הקסם, כמו מורה טרחן אך סבלני, בוזגלו פורט את "בית המשאלות" למרכיביו, ונוטע בצופים תחושה ברורה של "הבנת? מה הבנת? לא הבנת", ואיכשהו למרות כוונותיו הטובות בעליל מצליח לעשות הכל, גם להעליב את הצופה, רק לא להאהיב עליו את הסדרה.
כי הסדרה, תסלחו לי, מופרכת. לא משנה שבין 172 השחקנים שנוטלים בה חלק יש כמה מבכירי מסכינו. טובים ככל שיהיו, שחקנים לא יכולים להחיות תסריט ביזארי או לגרום לנו מכוח עצמם להשעות את ספקנותנו ולהתחיל להאמין במה שקורה על המסך של בוזגלו.
וצריך להאמין. תמיד צריך להאמין, ובטלוויזיה דווקא קל להאמין, כי היא מביאה אל המסך עולם: הוא יכול להיות פנטסטי לגמרי וחסר כל אחיזה במציאות או להיפך, ובלבד שיעמוד במבחן הסבירות של הצופה הסביר. מה שלא מתרחש אפילו לרגע ב"בית המשאלות".
למקרה שלא ראיתם (זה בסדר, רוב האנושות לא ראתה), זה מה שמתרחש בפרק הראשון: בפאתי תחנת הרכבת הישנה של ירושלים, מאוחר בלילה, מגיעים כל מיני אנשים אל מין זולה מקושטת בגרפיטי עז צבע, שם ניצב איש שתקן עם קופה רושמת. הוא מעביר כרטיסי אשראי ונותן קבלות לאנשים שנכנסים לדירה שמעוצבת כמו מאורת סטודנטים משנות התשעים שמישהו שכח במחסן אביזרים.
אבל הדירה הזו היא בעצם רק במה, עליה משחקים האנשים ששילמו בכניסה רגעים מתוך חייהם הפרטיים - רגעים שלא צלחו יפה, או פנטזיות שאי אפשר להגשים בדרך אחרת. צריך שניים (או יותר) לפנטזיה, ולפיכך הגורם המשלם מוזמן לבחור שחקן אחד או יותר מתוך עשרות שעומדים על רציף הרכבת שלא נוסעת לשום מקום (הו, סימבול כבד, אחד מני רבים מדי) ומחכים לתפקיד: השחקנים משחקים שחקנים! חידוש מרעיש.
רגע, המשחקיות עוד לא נגמרה. סבלנות. הקטע הקשה באמת יגיע מיד: השחקנים שמשחקים אנשים אמיתיים שמחפשים את הפנטזיה ביחד עם השחקנים שמשחקים שחקנים שעוזרים להם להגשים אותה, נכנסים לדירה ומשחקים את הפנטזיה - כפי שבוזגלו מסביר - לעתים קרובות בלי טקסט מוכן מראש ובלי יותר מדי הוראות בימוי, אבל כולם מצייתים להוראות השחקן שמשחק פסיכיאטר שאחראי על בית המשאלות הזה, כי בכלל מדובר בשיטה טיפולית. הבנתם? יופי. ועכשיו לפרטים הקטנים, שכידוע, אלוהים מצוי בהם.
גבר מזרחי נפרד בשנית מחברתו הרוסיה שהוא מאשים אותה בבגידה והיא מאשימה אותו באלימות והוא באמת אלים כלפיה וגם אחותו לא סובלת אותה. אישה משלמת בכניסה כדי לשחק את המשפחה המושלמת עם גבר שהוא שחקן וגם ילדים, כי כידוע שחקנים-ילדים ניצבים תדיר על רציף רכבת בלילות, נכונים לפקודתו של פסיכיאטר עבדקן שמאמין בפסיכודרמה. אשה אחרת מבקשת להיפגש עם בעלה שהתאבד בתליה ובוחרת שחקן דומה לו כדי להטיח בפניו את האשמותיה וגם את רגשי האשם שלה, וגם היא משלמת בכניסה כי באמת לא אכפת לה מי ישחק בתפקיד הבעל הזה. בכיתם? צחקתם? זיפזפתם? הלוואי ויכולתי.
זה היה כל כך מופרך שהרצון הטוב לא הספיק כדי להשעות את הספק, מה גם שבוזגלו עשה הכל כדי להגביר את האפקט התיאטרלי, המופרך לחלוטין, של
מחסן האביזרים הישן: בכך הוא לא יצר אסתטיקה חתרנית אלא רק חוסר אמון הולך וגובר.
בעצם, אולי זו לא סדרת טלוויזיה. זו סדנת התנסות באימפרוביזציה בתיאטרון קהילתי שמישהו הציב בערוץ הראשון. תקציב דל ומחוייבות ענקית של שחקנים הם סימני ההיכר שלה , אבל אין בה שום דבר חוץ מזה. היומרה של בוזגלו ליצור בהמשך מצבים בהם שחקנים שמשחקים סיטואציות מחייהם האמיתיים ביחד עם שחקנים אחרים, פתאום נתקלים בדמויות האמיתיות מחייהם – היא סוג של הכלאה בין האח הגדול וחיים שכאלה, שתי מפלצות שממש לא צריכות להתרבות וללדת היבריד. על הקונספט (קונספט?) מרחפת רוח פוסט מודרניסטית עבשה משנות השמונים של המאה הקודמת, בהם נהוג היה להתפעל מתערובת של מציאות ודמיון באריזה אחת. עכשיו, לידיעת בוזגלו, כבר לא מתפעלים אלא בודקים איזו תערובת עובדת ואיזו לא, ושלו – לא.
