דאנה איבגי: "פעם ראשונה שאני משמחת אנשים"
בקומדיה "בננות" דאנה איבגי שרה ומשחקת כחברה בלהקה מאולתרת לתחרות דמויית אירוויזיון - שונה כל כך מהתפקידים הכבדים שגילמה בעבר. "שחקנים מחפשים עומק, אבל אסור לזלזל בהנאה של לגרום לאנשים כיף", היא אומרת בראיון
את השחקנית דאנה איבגי, הצופים רגילים לראות על המסך בתור זו "עם משהו עצוב בעיניים", בתפקידים עמוסי קונפליקט וכאב: החל מתחילת דרכה ב"כנפיים שבורות" של ניר ברגמן, דרך תפקיד הנערה שהתדרדרה לזנות בעקבות אמה בסרט "אור" (עליו גם זכתה בפרס אופיר בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר), ובסרט "כלת הים", אף הוא של ידעיה, בו דמותה נשאבת לאל רומן אסור וסבוך.
נכון, שהיא גם שחקנית מן המניין כבר למעלה משמונה שנים באנסמבל של ציפורל'ה, שם היא מתחברת לנונסנס מודע, אבל קשה שלא לתהות איך היא מצאה את עצמה בקאסט הצבעוני והעליז של סרטו החדש של איתן פוקס "בננות" שיוצא לאקרנים - סיפור שהוא בין קומדיה רומנטית, עם סממנים של מיוזיקל, ובעיקר כזה שגורם לך לצחקק על הכסא מול סצנות אופטימיות להפליא. "כל המטרה היא לעשות לאנשים טוב על הלב וזו פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה", מודה איבגי בראיון ל-ynet.
עלילת הסרט סובבת קבוצת שכנים מגובשת, אותם משחקים לצד איבגי, יעל בר זוהר, ענת וקסמן, קרן ברגר, אפרת דור ועפר שכטר, שצילמו את עצמם מאלתרים שיר קליט וחובבני, שמועבר כסוג של בדיחה לוועדה המסדרת של ישראל לקראת ה"יוניברסונג" - תחרות זמר בסגנון האירווויזיון. למרבה ההפתעה השיר אף מתקבל, והם נכנסים למסלול של הכנות לקראת הנסיעה לפריז.
בלי קונפליקטים, הפעם
איבגי, היא אחת מאותה להקה, שששת חבריה בסרט נקראים בשמם של השחקנים שמגלמים אותם. כאן היא דנה, יועצת תקשורת צעירה בממשלה, בת לאב קשוח ושומר מסורת, המתלבטת אם להצטרף ללהקה. בניגוד להיגיון שתמיד שולט בה, היא מחליטה לצאת להרפתקה של פעם בחיים. "בסרט הזה הדמות והקונפליקט שלה, שאלו דברים שהם לרוב עיקר ההתעסקות שלי, נמצאים במקום שני דווקא", מבהירה איבגי, "המקום הראשון שמור לכימיה בינינו כקבוצה והפאן שנוצר. אם זה לא יצא כיפי, אין מה לראות את הסרט".
זה תפקיד שמאד לא מזוהה עם הדמויות המורכבות והמורבידיות שאת בדרך כלל נוטה לגלם.
"נכון, וזה מצחיק שהדילמות שיש הן לא העניין, למרות שדנה מתלבטת האם לסכן את הקריירה הרצינית שלה בפוליטיקה וללכת על חוויה שטותית באירוויזיון. לא להתחיל לחפור בכל סצנה, זה גם משהו מעניין עבורי".
מה עניין אותך בתפקיד הזה?
בסופו של דבר הסיבה שאגיד לא לתפקיד, זה לא בגלל הפורמט - טלוויזיה או קולנוע - אלא אם חשבתי שההתנהלות תגרום לי סבל. כשאני חווה את החפיפניקיות קשה לי, ואם אני אעשה את זה בכל זאת, אכעס על עצמי. אז אצלי כשאני מקבלת החלטה לעשות משהו, זה מגיע מתחושה פנימית. כשאיתן פנה אלי, היה לנו אחלה חיבור, זה נראה לי טריפ כיפי ואני מתה על האירוויזיון".
את? אירוויזיון? באמת?
"ברור. זה מה שאנשים לא מבינים. אני אחד האנשים הכי אידיוטיים שתכירי. אני אינפנטילית לחלוטין, בקטע טוב. כל מי שרואה אותי בציפורל'ה רואה בי צדדים הכי מחורפנים. כבר שנים שאני משתגעת פעמיים בשבוע על הבמה בצוותא, אבל יוצא שבקולנוע, עד כה התפקידים שהציעו לי, עניינו אותי ואהבתי, לא היו כאלו.
"אי אפשר לבחור פרויקטים לפי אם יתקבלו לפסטיבלים או לאוסקר, אלא לפי ההתפתחות האישית שלי. ברור ששחקנים מחפשים אתגר ועומק, אבל אי אפשר לזלזל בהנאה צרופה של לגרום לאנשים כיף, והתפקיד כאן נתן לי את השחרור הזה. הרי גם כשאת עושה משהו שאת חושבת שהוא גאוני ומדהים, יכול להיות מישהו שחושב מה ההפלצה הזו? אז זו נראית לי חוויה, לקחת את הרצינות שלי וטיפה לשקשק אותה".
זכרונות מימי קדם
למרות שהאירווזיון הפך בשנים האחרונות לקרקס בינלאומי של פריק שואוז, איבגי בת ה-30 עדיין מתחברת לזכרונות הילדות שעוצבו בהשראתו. "אין לי טלוויזיה משנת 1995, אבל כשהיתה לי טלוויזיה, הייתי צופה", היא מספרת. "שנים כבר לא ראיתי כלום, אבל אני ואמא שלי ממש אהבנו לראות אירוויזיון יחד. כמו שאומרים ב'בננות', שפעם היה רק ערוץ 1, וכולם היו מתכנסים.
"כשהייתי קטנה, חשבתי שהמיליונים צופים בך נמצאים כולם שם באולם. אמרתי לעצמי שזה אפילו יותר מהופעה של מייקל ג'קסון, ותהיתי איך הזמרים לא משתנקים. כשהילד גילי נתנאל הופיע, נורא הזדהיתי איתו. הערצתי אותו, וכל הזמן שאלתי את עצמי: האם את מסוגלת לעשות את זה, והייתי מתאמנת מול המראה. בלב הייתי נורא רוצה, אבל בפועל תחרויות מאד מלחיצות אותי. אם הייתי צריכה ללכת ל'The Voice' או משהו מהדברים האלו, לא חושבת שהיה יוצא ממני הכי טוב שלי. אני אוהבת להתאמץ, אבל לא בא לי טוב שזה יהיה בניגוד למישהו אחר".
בקאסט מרובה שחקנים, דווקא כן יכולה להיווצר תחרות.
"אם מישהו מהאנשים היה בא עם ווייב שלילי ועם אגו, זה יכול היה להיות מבאס, אבל מאד אהבנו להתראות והיתה הוויה של טיול שנתי כל הצילומים. לפני, לא הכרתי כמעט אף אחד מהאנשים, אבל החיבור בין כולנו זה מה שעושה את חווית הצפייה. אנחנו מסתמסים, יש לנו קבוצת ווטס אפ משלנו. כשלעפר היה בר, הוא אפילו גרם לי לצאת אליו".
איך הרגשת כאן עם הדרישה לשיר?
"מאד נהניתי, אבל זה לא היה בדיוק לשיר, כי זה אמור להיות חבורה של אנשים שזה לא הקטע שלהם - לא זמרים עם יכולות ווקאליות".
אז לשיר היא לא יודעת, ובמקרה הספציפי הזה אין עם כך בכלל בעיה; אין לה טלוויזיה בבית, אז גם אין לה מושג מי זו מורן מזור, מאיפה הגיעה ושקיבלה לפני שבוע את כרטיס הנסיעה לייצג את ישראל בתחרות שתיערך השנה בשבדיה. היא אפילו לא מכירה את הסיפור של להקת "פינג פונג", חבריו של הבמאי פוקס, שהיו נטולי כל ניסיון בימתי בעבר, אבל נבחרו באותו אופן כמו בסרט לייצג את ישראל ב-2000, עם השיר "שמייח", והיוו סוג של השראה למהלכים שנשתלו בעלילה.
"לא ראיתי את ההופעה שלהם ולא דיברנו על זה", היא מודה ומגלה באותה הזדמנות לראשונה, שפעם היתה להקה ישראלית שנפנפה בדגלי סוריה וכמעט נתבעה על כך. "אז אולי הסרט זה בעצם הסיפור האופטימי של מה שהיה אמור לקרות?" היא מהרהרת בקול רם.
ברמה האישית, הסיפור האופטימי שעשוי לקרות בקריירה של איבגי עוד עשוי לקחת אותה להוליווד. לצורך כך אף חתמה בסוכנות שחקנים אמריקנית, שעשויה לסייע לה בהפקות זרות וגדולות יותר. "הכי מדהים בעיני שאוכל לעבוד עם במאים גאונים מכל העולם", היא אומרת, "זה פותח את האפשרויות, זה עוד הזדמנויות ועוד פרויקטים, זה דבר אדיר. אני לא יודעת מה זה יוליד".
אבא, אמא, דאנה
עד שאמריקה תקרא לה, יש לה גם מקורות השראה לא מבוטלים כאן בישראל, קרוב מאוד לבית. אביה השחקן משה איבגי, שנחשב לאחד הגדולים בדורו. וגם אמה עירית שלג (זוגתו לשעבר של איבגי) היתה שחקנית מצליחה לפני שחזרה בתשובה, והקימה משפחה חדשה. כיום נמצאת בתהליך של דיאלוג מחודש עם העולם החילוני, ואף שבה למרכז העשייה הקולנועית עם הופעה בסרט "למלא את החלל", שזיכה אותה בפרס אופיר לשחקנית המשנה.
ב"בננות" הדמות שלך נקראת בשמה, ויש אולי גם התכתבות עם החיים שלה. אביה שומר מסורת, ודנה שומרת המצוות מקריאה את תפילת הדרך רגע לפני התחרות. "אני מכירה את התפילה ומשתמשת בה בחיים שלי, ובדיוק ברגע הזה אחי הקטן סימס לי שהיה מבסוט", היא מספרת, "זה אחד מהדברים שלקחתי מהיהדות, גם מהימים שגרתי עם אמא שלי, ולמדתי מתוך עניין אצל רב".
אז עכשיו אמא בין הדת לחזרה בשאלה?
"היא לא בין לבין, זה מה שקשה לאנשים להבין, כי קשה להגדיר את זה. היא מוצאת את הדרך שלה. גם כשהיתה הכי דוסית, שאלו לאיזה זרם היא שייכת, אבל אי אפשר להכניס אותה לקוביות האלו. היא מעולם לא סתם קיימה את המצוות כדי שאלוהים לא יכעס, אלא ממקום שלה, בו למדה וחיה את זה. ברגע שמעטפת החיצונית הזו הופכת להיות העניין ונותנים לה יותר מדי משמעות, זו מצווה לשבור אותה אפילו".
ועם שני הורים שחקנים, זו סוג של מצווה ללכת בדרכם?
"תמיד אני מדברת על זה שרציתי להיות במאית קולנוע, ושחשבתי שמשחק זה לטיפשים. זה הזוי. אני לא יודעת מאיפה זה בא, כי ההורים שלי הם שחקנים, והם הכי סבבה שיש. אף אחד לא בדימוי של מי שמחזיק גולגולת ביד ואומר 'להיות או לא להיות' מהתחת. אני מתארת לעצמי שרציתי למצוא את הייחוד שלי, ומגיל קטן הייתה לי מאד התנגדות למה שבנאלי. גם הייתי אומרת שאני רוצה להיות ארכיטקטית. זה היה המרד שלי, כי זה היה כל כך צפוי שאהיה שחקנית, כל כך ברור".
