"פושטקים": הכי טוב לסופר לחיות בשוליים

הסופר הברזילאי ז'ואאו ז'ילברטו נול, שספרו הראשון המתורגם לעברית, "פושטקים" (מפורטוגזית: מיכל שליו, הוצאת זיקית), ראה אור לאחרונה, הגיע לביקור בישראל לפני מספר שבועות.

במפגשים עמו הוא סיפר על השפעת הקולנוע האמריקני על כתיבתו, ועל חשיבותה של המוזיקה, לא רק כמקור השראה אלא כחלק מהותי מהפואטיקה של הטקסטים שלו, ביצירת המבנה הבלתי-סדור לכאורה, שיש לו היגיון פנימי, מוזיקלי במובהק.

ביקורות נוספות בערוץ הספרים: 

• אבודים בטוקיו ובטרמינל של הספרות  
• "הנער האבוד": הספר ממש לא
• "בת, אהובה": אמא יש רק אחת ויותר מדי  
  

ב"פושטקים", ניתן להבחין למשל בקרשנדו (הגברה הדרגתית של עוצמת הנגינה), הן בשימוש בשפה והן בזכות הרגש שדוחף קדימה את העלילה, והוא הולך ומתגבר.

"פושטקים". השתקעות אבסולוטית בספר

נוטים לבטל את התחושות בכתיבה אודות יצירה ספרותית. התחושה אמורה להיות זרה לניתוח ענייני של ספרות, אולם ספר כ"פושטקים" הוא ספר חושי מאוד, שעיקר כוחו טמון בכך שהוא גורם לנו לחוש בדברים בעוצמה חזקה, ולנוע בתוך המארג הסיפורי דרך חוש השמיעה, הריח, המגע - וכל אלה, כמובן, מתקיימים בהרמוניה עם הפן האינטלקטואלי וההקשרים התרבותיים שבספר.

פקק תנועה סוריאליסטי

הסיפור מתווך לנו על ידי דמות חסרת שם, הנעה בין פורטו אלגרה, בוסטון וסנטה קתרינה. היא נעה לא רק במרחבים גיאוגרפיים שונים, אלא גם בין ההווה והעבר, כאשר המעברים נעשים באגביות, ללא הפרדה מוחלטת וברורה. הקוראים הקשובים ינועו באותה דרמה בין תודעות וזמנים כמעט באופן עצמי, מבלי שהסופר מעניק להם אחיזה ברורה וחד-משמעית במתרחש. דמות המספר היא של סופר שלא מצליח לכתוב את ספריו, ורוצה לכתוב את יצירת המופת שלו - את ספרו האחרון.

הוא מסיע את חברו, ששמו כשם המחבר, והאחרון מת בזרועותיו בזמן פקק תנועה. נדמה כי אירוע זה מנתב את המהלכים הסוריאליסטיים משהו אל עבר עלילות מרובות מחייו של המספר, שחושפות בפנינו לא רק דמויות נוספות שאת סיפורן מספר לנו המספר, אלא גם את היעדר האחיזה של המספר עצמו בחיים. את התלישות, הבלבול, והפרדוקסליות שבחיים בכלל, ושל חיי המספר בפרט.

אחת העלילות היא של אדה, בת זוגו של המספר. היא חברה במעין חבורה בינלאומית (אולי אפילו כת), שמבקשת לכונן מציאות חברתית אלטרנטיבית, כנגד ההתנהלות העכשווית של העולם. היא שוקעת עמוק יותר ויותר ברעיונות הגדולים, והמספר מאבד אותה. אולם מקרה אלים הוביל אותה לשוב לזרועותיו כשהיא פגועה מאוד. וכך מתאר הסופר סצנה מחזרתה של אדה:

"אפר מהסיגריה שלה נפל לי על החולצה, והיא ביקשה סליחה שבע פעמים. אבל זה יסתדר, אני חושב. ובאמת, כמה שבועות אחר כך שכחה את הסליחות שלה. אבל בינתיים אדה פה, מנקה את החולצה שלי ומתנצלת. אני אומר שתירגע, שהחולצה יותר לבנה משהייתה קודם. היא מביטה בי ושואלת: באמת? כן, אדה, תסתכלי טוב ותראי אם את עדיין רואה איזשהו סימן של אפר. היא מסתכלת היטב ואומרת: נכון. כן אדה, כל הזמן קורים דברים עם הסיגריות שלנו והחולצות שלנו. אבל הכול עובר. ז'ואאו קרא קריאה לשלווה. הוא צדק. מה אנחנו יכולים לעשות מול אפר על החולצה? רק לנקות אותו ולקוות שזה לא יקרה שוב. יש דרך אחרת? אדה, זה מה שנחוץ לנו: למעוד את המעידות הקטנות שלנו ולקוות שלא יקרו שוב."

הקטע היפה הזה מהווה, לטעמי, מפתח להבנת כוחו של הטקסט. נול כותב דיאלוגים מצומצמים מאוד, ללא מירכאות - כלומר, ללא הקביים הטכניים של הכתיבה - ומערבב את ההווה עם העתיד לבוא. אבל בכך הוא אינו מקורי. המקוריות שלו באה לידי ביטוי בהתמקדות בשוליים (שם הספר מרמז על כך, "פושטקים", ומהדהד למקור: מעין אנשי שוליים), בהתרחשויות הצדדיות, האגביות של החיים, במיקרו שמעיד על המאקרו, בעיצוב העולם והרגש דרך סיטואציות חסרות חשיבות, לכאורה, שטמון בהם רגש כה עז, עד שלעתים קשה להכילו. מוות, אלימות, רעיונות אוטופיים, אהבה שנגמרת, ריחוק - כל אלו נידונים בטקסט בצורה משחררת מאוד, ללא מוסרנות ובלחש.

אשליה של שליטה

אנו נעים בעולם הרגש של המספר, בהתנגשויות שלו עם העולם, המתווכות דרך האחיזה הרופפת שלו במציאות, אותה הוא מנסה לא פעם להציג כשליטה. כמו במוזיקה, הפרוזה של נול היא גמישה וחמקמקה, ותרגומה של שליו ממחיש זאת היטב. היא אלסטית, אוריגמית אפילו, במובן זה שהשלם שלה מורכב מאינספור קיפולים. אירועים שהוזכרו בשלב מסוים ישובו במקום אחר, יצברו משמעות (או חוסר משמעות), כמעט בדרך אגב, ללא תובנות פסיכולוגיות של המספר.

סצנות בעלות ממד מערבוני יהפכו אצל נול לקרקע רעועה של גבריות מפוחדת,

מאוימת ושבורה - מאבק חסר ערך להישרדות קלושה. נול מוציא את הפאתוס מהמערבון, למשל, ומפרק את הדו-קרב לאבני היסוד הרגשיות שלו, ובכך מצליח לגעת בהשתברות הרגשות הקמאיים במציאות העכשווית.

"פושטקים" הוא ספר חכם מאוד ומטלטל במובן זה שהקריאה בו רצופה מהמורות, מטילה את הקוראים מצד לצד ואינה מניחה להם. ויחד עם זאת, זהו ספר שההשתקעות בו היא מיידית ואבסולוטית. נול מצליח היכן שסופרים עכשוויים רבים נכשלים: הוא מספר סיפור טוב באמצעים חריגים, מניח במרכז את הרגש, ובוחן מהו קיומו של הרגש בקיום המודרני בכלל. על-ידי תנועה מתמדת מהפנים אל החוץ, מעביר נול את קוראיו חוויה כמעט מיסטית. חוויה שספרות טובה באמת מסוגלת לה.

"פושטקים", מאת ז'ואאו ז'ילברטו נול. תרגום: מיכל שליו. הוצאת זיקית.