אני האידיוט שבגללו היה צריך לבטל את המרתון

הסוף היה טוב, אפילו מתוק. אחרי קצת יותר משעתיים חציתי את קו הסיום בגן צ'ארלס קלור ואפילו תוך כדי שאני מדדה, הצלחתי לחייך אל מול המצלמה של אחד מחבריי. אבל צריך לומר בכנות, אני בדיוק האידיוט שבגללו היו חייבים לבטל הבוקר את חצי המרתון.

אסון במרתון - דיווחים נוספים בחדשות ynet:

הישיבה הגורלית בעירייה: "לא נדחה בגלל אובמה"

חולדאי על האסון: "לא היה צריך לבטל המרוץ"

האסון במרתון: "רצים לא שתו. לא הייתה מודעות"

הכל התחיל לפני משהו כמו חודש וחצי, אז נשאלתי אם אני מעוניין לרוץ באחד המקצים של מרתון תל-אביב, האינסטינקט הראשוני אמר לוותר על התענוג או להסתפק בעשרה קילומטר, מטרה יפה שדורשת הכנה בסיסית למישהו בכושר סביר. הבעיה הייתה שהאגו האינפנטילי שלי (נקודת מפתח בסיפור הזה), השתלט עלי וגרם לי לומר בנונשלנטיות, "בטח אני ארוץ חצי מרתון".

גלעד שנהב (מימין) וחבר בריצה(צילום: אורי ניר)

מפנים פצועים(צילום: אורן אהרוני)

רצים בחום(צילום: מוטי קמחי)

הכניסה למיון בבית החולים איכילוב(צילום: בני דויטש)

לצורך ההבהרה, עד אותו יום רצתי שלוש-ארבע פעמים בחודש, לא יותר מעשרה קילומטרים, אבל זה לא מנע ממני מלנסות. בשבועיים הראשונים התלהבתי מהאתגר והקפדתי להתאמן שלוש פעמים בשבוע - הכושר השתפר והקילומטרים עלו, אבל נסיעה קצרה באמצע לחו"ל ועצלות אופיינית דחו את האימונים בשבועיים נוספים. בשורה התחתונה הספקתי להתאמן משהו כמו עשר פעמים למשימה הזו - בכל פעם בתנאים כמעט מושלמים, אחרי מנוחה, בשעה מאוחרת וקרירה ובקצב ריצה נמוך.

כאשר הודיעו בתחילת השבוע על ביטול המרתון המלא כבר קיבלתי החלטה - בכושר הזה ובחום הזה, גם אני אוותר לעצמי, ננסה בפעם אחרת. הבעיה היא שכמה שעות אחר כך, האגו נכנס שוב לפעולה והחלטתי לחזור לתוכנית המקורית. אחרי אימון אחד נוסף, התייצבתי הבוקר בנקודת הזינוק, ויצאתי לדרך, כבר אחרי 3 ק"מ הרגשתי כל אחת מ-30 המעלות, אבל האגו הכריח אותי להמשיך, לקחתי כמה לגימות של מים ושכחתי מעט מהחום. הבעיה התחילה איפשהו קצת אחרי השעה 07:00, החום עלה ונקודת השבירה הגיעה, המים כבר לא ממש עוזרים וקו הסיום לא מתקרב.

האדרנלין, האגו והאווירה עשו את שלהם, חציתי את כיכר אתרים, חלפתי על פני החובשים שטיפלו ברצים מיובשים והגעתי אל קו הסיום עם תחושת סיפוק. אבל שוב צריך לומר בכנות, האדרנלין והאווירה, היו יכולים לייצר בדיוק את התוצאה ההפוכה. אני לא מנוסה בריצה, הכושר הגופני

 שלי סביר, אבל ייתכן שגם אם הייתי סובל ממוצקה אמיתית לא היה לי דרך לזהות אותה ברגע הנכון - מה גם שלחום כזה לא נערכתי מראש.

ההחלטה של עיריית תל אביב לבטל את המרתון המלא ולקיים דווקא את ריצת חצי המרתון והריצות הקצרות יותר הייתה בעייני משוללת כל היגיון. רץ מרתון נערך לקראת כל ריצה חודשים מראש, הוא מכיר כל תסריט ויודע היטב כיצד לקרר את עצמו בעת הצורך ולוותר בכלל על הריצה במקרה קיצוני יותר. אנשים חסרי ניסיון כמוני הם בדיוק הבעיה, ומארגני המרתון היו צריכים לדחות את האירוע בכמה ימים על מנת לשמור עלינו - בעיקר מעצמנו.