"חשבון משותף": מליסה מקארת'י גדולה על הסרט
הקומיקאית גדולת הממדים צצה כהבלחה וולגרית משעשעת כחלק מאנסמבל ב"מסיבת רווקות", אבל כשחקנית ראשית היא מוליכה את "חשבון משותף" לאבדון. גם הנוכחות של ג'ייסון בייטמן לא יכולה להציל את הקומדיה הכחושה הזו
מדוע כושלת הקומדיה "חשבון משותף" ("Identity Thief")? אפשר להסביר זאת בשני מסלולים:
הראשון הוא היפוך לתהליך שעבר הענק הירוק (Hulk) מהקומיקס לקולנוע. כזכור, מפלצת ירוקה ושרירית זו, אחד מגיבורי הקומיקס הפופולאריים ביותר, כיכבה בשני ניסיונות עיבוד כושלים, לפני שנמצאה הנוסחא המנצחת ב"נוקמים". ה"ענק" תפקד כדמות משנה בתוך קבוצה של גיבורי על, ולכן היה משוחרר מהצורך לשאת סרט שלם על כתפיו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הנמשל כאן היא השחקנית מליסה מקארת'י, שהקריירה הקולנועית שלה זכתה לדחיפה נמרצת לאחר הופעתה כדמות משולחת רסן בקומדיה "מסיבת רווקות". בסרט זה (ולאחרונה בסרטו של ג'אד אפטאו "הכל יחסים"), היא הופיעה לגיחות הפצצה אפקטיביות של קומדיה וולגארית. זה עובד במנות קטנות, אך הבעיה היא איך להחזיק סרט שלם עם דמות שהיא בגדר קריקטורה, בעיה ש"חשבון משותף" כושל בפתרונה.
המסלול השני נובע מתוך ההקשר הז'אנרי שבמסגרתו פועל הסרט. זהו Buddy Film ההולך (ונוסע) בעקבות סרטים מוצלחים הרבה יותר כמו "תקועים בדרך" (1987) או "מרדף חצות" (1988). בסרטים אלו נוצר זיווג כפוי בין שני גברים שהם גם הפכים מוחלטים - שמרן לעומת הפרוע, המריר לעומת האופטימי.
נסיבות כמו סופת שלגים או פחד מטיסה כופות עליהם מסע בדרכים, ובמהלכו הם עולים באופן יסודי האחד על העצבים של השני. אחת הדמויות פועלת ממקום של חסך רגשי הקשור למשפחה (אישה שמתה, גרושים ונתק מהבת), וזהו בסיס המאפשר לגלות כי יש בדמות זו יותר מכפי שנראה במבט ראשון. בסוף המסע מגלים שני הגברים כי הפכו, בלי לשם לב, לחברי נפש.
הזוג המוזר
עלילת "חשבון משותף" מחברת בין הדמות הפרועה של דיאנה (מקארת'י), הנוהגת לגנוב את זהותם של אנשים ולחגוג על כרטיסי האשראי שלהם. מנגד נמצא סנדי פאטרסון (ג'ייסון בייטמן), עובד זוטר בתעשיית הפיננסים האמריקאית ואב מסור, שהופך בתחילת הסרט לקורבן האחרון שלה.
תעלוליה של דיאנה לא רק מרוקנים את חשבון הבנק שלו ומביאים את משפחתו לסף חורבן פיננסי, אלא גם גורמים לדניאל (ג'ון צ'ו), הבוס של סנדי, לפטר אותו בגלל חשד למעורבות בעבירות סמים שלא הוא ביצע. סנדי מבין שבמקרה הטוב יעברו חודשים רבים עד שהמשטרה תעצור את הפושעת ולכן מחליט לפעול. הוא ייסע לפלורידה, יאתר אותה וישכנע אותה להצטרף אליו כדי שתתוודה על מעשיה בפני הבוס.
סנדי מגיע לפלורידה ומנסה לגרור אותה עימו, דבר המוביל לרצף אינטראקציות קומדיות-אלימות (בעיקר מצידה) ושלל ניסיונות תחמון נוספים. היא משתכנעת לשתף איתו פעולה, כשברור שהיא צריכה לברוח משני פושעים, מריסול (ג'נסיס רודריגז) וג'וליאן (אמן ההיפ-הופ T.I) להם מכרה כרטיסי אשראי גנובים שיצאו מכלל שימוש. למרדף חובר גם "סקיפ-טרייסר" (רוברט פטריק) צייד ראשים מופרע ששני הפושעים משלחים בזוג הנמלט.
הזהות היחידה שנותרת ברשות דיאנה היא זו שנגנבה מסנדי, ומכיוון ששניהם לא יכולים לעלות על אותו מטוס בשם זהה. המסע בן 3,000 הקילומטרים צריך להתבצע בדרכים.
זה לא מסע, זו מעמסה
המסע בדרכים של שני גברים, כפי שהוא עולה בסרטים שהוזכרו, הינו חף ממתחים מיניים הומו-ארוטיים. מסע משותף של גבר ואישה, החל מהקלאסיקה של פרנק קפרה "זה קרה לילה אחד" (1934), מוביל כמעט בהכרח לקשר רומנטי בין השנים. מבחינה זו המשקל העודף שנושאת עליה מקארת'י (ונדמה שהוא עולה באופן דרמטי מסרט לסרט) מציב אותה כאובייקט א-מיני, לפחות לפי טעמו המשוער של סנדי.
בנוסף סנדי מגובה במשפחה אוהבת הכוללת אישה יפה (אמנדה פיט) ושתי ילדות - כך שהסרט מנטרל את סכנת הפיתוי. לו הסרט היה מעז להתקיים במחוזות הלא צפויים של הסאטירה, ערכים אלו היו יכולים להתערער. זה לא מה שקורה בסרט.
ההתמודדות של "חשבון משותף" עם המסגרת ה(תת)ז'אנרית שלו, מכילה ממד מסוים של עניין. אך כאן מסתיים כל ערך שאולי יש בו. הדמות של מקארת'י מעצבנת באופן מיוחד - לא רק את סנדי, אלא גם את הצופים. השטיקים במנות גדולות מוגשים כאן בבולמוס וולגרי שלא מאפשר הבדלה בין השהות המיוסרת של סנדי בחברתה, לשהות המיוסרת של הצופים עצמם.
בעוד "תקועים בדרך" ו"מרדף חצות" בנו היטב את השינוי ביחסים בין הדמויות, כאן הנוסחה בולטת מדי ומבוצעת באופן גס. מתחילת הסרט נרמז שדיאנה פועלת ממקום של כאב בגלל הדחייה שהיא חשה לגבי חריגותה הפיזית. אך זהו לא סממן עקבי, אלא מעין תירוץ פסיכולוגי לדמות שמאפשר להסביר את "השינוי" שהיא עוברת. לא רק שהדמות מעצבנת כשהיא משתובבת, היא מעצבנת עוד יותר באופן המזויף בו הסרט מנסה להקנות לה מורכבות של אדם אמיתי.
