אובמה ידבר עם נתניהו ויחשוב על סין
לתקן שגיאה, לאתחל יחסים - ובעיקר לשלב את ישראל בייצוב המזרח התיכון, כשבמוקד העניין החדש של אמריקה דווקא המזרח הרחוק. אלו היעדים של הנשיא
גם לישראל יש כעת אינטרס חשוב להקשיב לנשיא ארה"ב ולהיענות להצעותיו, וגם לקבל את פניו בחום רגשי ובהתלהבות שימחקו את משקעי העבר. השיקול הראשון הוא ביטחוני-מדיני, והחשיבות האדירה של ברית עם מעצמה עולמית. היו לא מעט מקרים של חילוקי דעות קשים בין וושינגטון לירושלים, אך כל ראשי הממשלה והממשלות בישראל הקפידו שהברית הבסיסית עם ארה"ב לא תיפגע (בניגוד לבריתות האסטרטגיות שהיו עם בריטניה וצרפת והסתיימו). יתרה מזאת - כל השנים השתדלנו להוכיח שישראל אינה סתם "קליינט" של מעצמת-על הנותנת לה חסות, אלא שותפה שמעניקה תמורה אסטרטגית הולמת.
במישור הרגשי יש לממסד הפוליטי בישראל, כמו גם לאזרח ברחוב, אינטרס לאתחל את מרקם היחסים עם ממשל אובמה. צריך לזכור שמול ההתעלמות השערורייתית מישראל במסעו הראשון של אובמה כנשיא למזרח התיכון, עומד האופן השערורייתי לא פחות שבו התערב בנימין נתניהו במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, לטובת יריביהם המרים של אובמה והדמוקרטים. מוטב שהמחשבה תהיה קרה, צלולה, וחפה משיקולים לא ענייניים כשבוושינגטון ובירושלים יצטרכו לקבל החלטות גורליות בשנתיים הקרובות.
הפלסטינים? זה לא הכי חשוב
התפישה האסטרטגית הגלובלית האמריקנית החדשה, זו שאובמה מעוניין לשלב בה את ישראל, עוצבה כדי לשמור על מעמדה המוביל של ארה"ב ככוח כלכלי וצבאי. זאת לנוכח השינויים בעולם בשנים האחרונות וחרף המשבר הכלכלי שאמריקה עדיין מדשדשת בתוכו.
מקור נוסף לדאגה אמריקנית באסיה הוא הישגי צפון קוריאה בפיתוח גרעין צבאי ובפיתוח וייצור טילים בליסטיים קצרי טווח וארוכי טווח. האמריקנים לוקחים כעת את איומי פיונגיאנג ברצינות, לא רק בגלל האיום הישיר על ארה"ב כתוצאה מהיכולות החדשות, אלא גם מהידיעה שצפון קוריאה תמכור ידע גרעיני וטילי למדינות ולגורמים קיצוניים ותסכן את שלום העולם ואת המשטר למניעת הפצת נשק גרעיני וטילים.
אלו השיקולים של הממשל בהחלטה להפנות את הקשב המדיני, את התקציבים ואת המשאבים הצבאיים ההולכים ומצטמצמים שלו להתמודדות בזירת המזרח הרחוק. המזרח התיכון, לעומת זאת, נמצא כעת במקום הרבה יותר נמוך בסדר העדיפויות. מדוע? כלכלת ארה"ב הולכת ומשתחררת סוף-סוף מהתלות בנפט ובגז המזרח תיכוני, ובמקביל ההתנסויות הטראומתיות האחרונות בעיראק, אפגניסטן, פקיסטן ולוב, לימדו את האמריקנים שמעורבות עמוקה מדי - צבאית או מדינית - באזור נגמרת לרוב בפיאסקו מהדהד.
כמו כן, הטלטלה בעולם הערבי החדירה סופית לתודעת הממשל את ההכרה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מקור הצרות הבלעדי ואף לא העיקרי במזרח התיכון. בוושינגטון פחת הלהט לאכוף הסדר על הצדדים. ניסיון התיווך הכושל של אובמה בקדנציה הראשונה הקטין עוד יותר את התיאבון ליזום ניסיון נוסף.
אז מה בכל זאת מנסה אובמה להשיג פה?
ראשית, בטווח הקצר - לשמר את ההשפעה באזור ברמתה הנוכחית ולמנוע את עליית מחירי הנפט והגז. לאובמה חשוב למנוע שיבושים או ציפייה לשיבושים באספקת האנרגיה כתוצאה מעימות עם איראן. אמנם הכלכלה האמריקנית מספקת את חלק הארי של תצרוכתה בנפט ממקורות עצמיים ואמינים, אך כלכלות אירופה (וגם ה"נמרים" האסייתיים) ייפגעו קשות ממלחמה עם איראן או חסימת מצר הורמוז. מיתון בכלכלות אירופה ואסיה יכרסם מיד בייצוא מארה"ב ובסיכויי התאוששות של המשק האמריקני, וזה תסריט שאובמה רוצה למנוע.
יעד אמריקני נוסף הוא למנוע מאיראן נשק גרעיני שיאפשר לה להטיל את אימתה ומרותה על מדינות המזרח התיכון; לחולל מרוץ חימוש גרעיני אזורי; לאיים, במישרין או בעקיפין, על קיומה של ישראל ולערער את היציבות במדינות שאינן משתייכות לציר השיעי הרדיקלי.
יעד שלישי הוא לצמצם את נזקי הכאוס האלים במזרח התיכון. כלומר לשמור על יציבות המשטרים המתונים,
בעלי בריתה של ארה"ב, אשר רובם יושבים על מאגרי נפט וגז אדירים; למנוע מקבוצות האיסלאם הרדיקלי והמיליטנטי הסוני (מה שמכונה בשם הגנרי "אל-קאעידה") והשיעי (חיזבאללה) מלשים יד על כמויות משמעותיות של נשק לא-קונבנציונלי ונשק קונבנציונלי מודרני, ולבלום את השתלטותן של קבוצות כאלה על אזורים נרחבים שישמשו להן בסיס יציאה ושיגור.
כיצד אמורה ישראל להשתלב בתפישה האסטרטגית של אובמה, ומהן המחלוקות הקשות שעל השולחן? על כך במאמר השני לקראת הביקור.
לפנייה לכתב/ת 
