קפיצת קלאס לחלל עם חוליו קורטאסר

ספרות לא חייבת להיות תמיד כבדת ראש וחמורה. היא יכולה להיות חגיגית - וזה לא דווקא אומר פחותה יותר או שטחית. אפשר להמריא לחלל באמצעות כל מיני מעבורות. חוליו קורטאסר ברומן "קלאס" המריא באמצעות חללית פרטית שהוא בנה, וסביר להניח שאחרים ניסו גם לנווט באמצעותה, אבל הגיעו רק עד האטמוספירה. קשה לכתוב על "קלאס" ביקורת שגרתית, אפילו במובן מה קשה להלל אותו. כבר בפתיחתו מרגישים שיש ברומן עניין ייחודי, חד-פעמי, מאותם רגעי החסד המעטים בחייהם של מיטיבי קרוא.

חשוב להבין, "קלאס" הוא לא ספר מושלם, לא חף מפגמים, וגם לא ייחודי רק בגלל הסיבה שאין כזה ספר, אבל חולשותיו ולכאורה פגמיו הם חלק מהכוח ומהקסם שלו, והם למעשה מכוננים ומגדירים אותו בדיוק כמו רגעי הגאונות שבו. לכן להתייחס אליהם כפגמים יהיה חסר תוחלת.

"קלאס". בדרך לדרך בלתי ידועה

המציאות היא מותרות

אז על מה כל המהומה בעצם? מבחינה נרטיבית קשה מאוד לתאר את הספר. במרכזו דמות בשם אוליביירה, שגולה קצת בפריז, מתאהב בבחורה שבירה בשם לה מאגה, נוטש אותה וחוזר לבואנוס-איירס. שם מחכה חבר ילדות וזוגתו, ולאחר מכן, לפחות בעיני אוליביירה, הם מתאשפזים, ככל הנראה מרצונם, בבית חולים שלא ברור אם אכן קיים במציאות, כפי שבשלב מסוים לא ברור אם הדמויות הממשיות אכן קיימות במציאות, ואולי כל העת היו אלה רק אוליביירה ולה מאגה.

יתרה מכך, זה לא ממש רלוונטי מה באמת קורה במציאות, כי קורטסאר הולך בסיפור כנגד כל ציריות ליניארית, הזמנים מתערבבים, הגופים מתערבבים, פעם אוליביירה בגוף ראשון (על פי רוב אלו הקטעים היותר יפים ובהירים, קטעים מזוקקים וגאוניים של זרם תודעה ג'ויסיאני, בעל מימד פילוסופי פיוטי. כמה מהם באמת נושקים לגאונות, במיוחד פרקים 79 ו-94 לטעמי), ופעם בגוף שני. המציאות לא קשורה לכאן, ואולי דווקא כן. אולי הספר הוא צורה של על-מציאות, של כל המציאויות האפשריות, ובעיקר אלו הבלתי אפשריות.

לכן מדובר בספר למיטיבי קרוא בלבד, וגם הם חייבים לבוא אליו עם מערך ציפיות מותאם, ועם ההפנמה שמדובר בחווית קריאה חלופית, כי גם אחרי שמפנימים, קשה מאוד לשמור בו על ריכוז, והוא גם לא מגיע עם "ארגז כלים קריאתי" (אם כי ד"ר אדם גיא מציע באחרית דבר נוסח מפתח קריאה מתמטי וגם תימטי - לקרוא עד פרק 56 ואז לדלג, או להתחיל לקרוא בפרק 73 ואז לסיים בפרק 131 שמפנה לפרק 58 שמצדו שוב מפנה לפרק 131).

כל קורא אינדיבידואלי חוצב לאורך הספר הזה את דרכו. אין לו התחלה או סוף. זה כמו לצוף בחלל. "קלאס" הוא בעצם קרנבל של גאונות, נונסנס ופוסט-מודרניזם, אבל ככזה הוא לא מספק רגעים דרמטיים מכוננים שצריך להיאחז בהם. זו מעין תלישות מופלאה ומתמדת, שמה שעומד מאחוריה הוא ממשק בלתי אמצעי של תהליך הכתיבה, ללא תיווכים תרבותיים וספרותיים, מעין מזיגה טקסטואלית של שתי נפשות: הכותב והקורא.

להצית את השפה

זה מה שקורטאסר שם בפי הדמויות שלו בשלב האנרכסטי יותר של הספר (ככל שמתקדמים הכל נעשה מקוטע ופרוע יותר, או שבעצם ההיפך הוא הנכון): "הסופר צריך להצית את השפה, לחסל את הצורות הקרושות וללכת עוד יותר רחוק, להעמיד בספק את האפשרות שהשפה הזאת נמצאת עדיין במגע עם מה שהיא מתיימרת לציין...בכל הקשור אלי, אני שואל את עצמי האם אצליח אי פעם לגרום לתחושה שהדמות האמיתית והיחידה שמעניינת אותי היא הקורא".

אכן, זה נשמע כמו סתירה, הרי "קלאס" בעצם הולך נגד הקורא: נגד כל מקום דרמטי או ליניארי, נגד כל דבר שאקסיומטית מחבר קורא אל ספר, אז איך זה מסתדר עם האג'נדה שקורטאסר הגדיר לגבי הספר הזה, שבאה אמנם מפי הדמויות, אבל גם באה מפיו אחרי כתיבתו? האמת שהיא מסתדרת היטב. בעצם קורטאסר מעוניין בקורא ולא מתוך עמדה חנפנית, אלא באמת מתוך כנות וסקרנות אינטלקטואלית. הוא לא נע מילימטר לקראת הקורא, אבל מתוך מקומו, כן עושה כמעט כל שביכולתו כדי להקסים, לעורר מחשבה, ולהצית את הדמיון של קוראיו.

הוא מעוניין לקחת את הקורא למקומות בהם כף רגלו לא דרכה בהם, הוא מעוניין לקחת

את הקורא לחלל, במעבורת הכישרון הפרטית שלו, ורק שם, בסביבה של חוסר כבידה, ליצור את אותה מזיגה, את אותו חיבור נדיר והיולי בין סופר וקורא, ללא תיווכים של "עריכה" או חנפנות, אלא מתוך אג'נדה אליטיסטית. קורטאסר מעוניין בקורא מאוד מסוים, במישהו שעובר את כל המבחנים והבדיקות כדי להיות אסטרונאוט. הרי לא מקבלים כל אחד לנאס"א של הספרות, אבל כאמור, מי שעובר את המבדקים ולובש את החליפה, זוכה באמת למסע של פעם בחיים: מסע בנבכי אותה יכולת פנומנלית לתיאור הנימים הזעירים, התת-קרקעיים של התודעה האנושית. זהו מסע של מילים ושל כישרון, מסע לתוך מוח נדיר בעת סופת ברקים.

"קלאס", מאת חוליו קורטאסר. מספרדית: יורם מלצר, הוצאת כרמל, 640 עמ'.