ריאליטי מוזיקלי, תמות
על אף שתוכניות הריאליטי שכובשות את המסך יכולות לזקוף לזכותן זמרים עם כישרון, עדיין מדובר בטיפות צלולות בודדות בתוך בור עצום ועכור. לאור ברנע יש בקשה: שחררו אותנו מזה ותנו לנו את המוזיקה בחזרה
אינספור מילים נכתבו בעשור האחרון על ההשפעות של "כוכב נולד", על איך בוגריה ממשיכים להשתלט על שוק המוזיקה הישראלי, תופסים את מקומם של מוזיקאים מוכשרים שבמשך שנים מזיעים במועדונים קטנים, והופכים את צביקה הדר, פבלו רוזנברג ומירי מסיקה לאוטריטות בפופ וברוק המקומי. במשך שנים רבות שלטה "כוכב נולד" בפירמידת המוזיקה שבטלוויזיה. גם האמנים הגדולים ביותר החליטו לשתף איתה פעולה, להתארח ולקדם את מה שצריך. עם זאת, "כוכב נולד" היתה שם לבדה וברוב הפעמים אפשר היה להתעלם ולהמשיך הלאה.
בדיוק על זה אנחנו מדברים בערוץ הטלוויזיה:
"בית ספר למוזיקה 2": זוכה גדולה, טונים צורמים
מצטיינת בית ספר למוזיקה 2: אגם בוחבוט
"פרויקט הלהקה": אין חדש תחת הריאליטי
אבל בשנתיים האחרונות מתחרות חדשות הפציעו על המסך. "בית ספר למוזיקה", "The Voice", "אייל גולן קורא לך", "אקס פקטור" שבדרך ופרויקט "הלהקה" שהושק בערוץ הילדים, שם מכריעות את גורל הדור הצעיר זמרות עתירות ניסיון כמו ריף כהן, או אלה שאפשר לרשום לזכותן הצלחה מוזיקלית אדירה של שנים ארוכות כמו מיכל אמדורסקי. אפילו הקדם האירווזיון המהולל הפך למעין ריאליטי מוזיקלי מרובה משדרים ושלבים.
עכשיו הגיע הזמן לומר די, מספיק. נכון, התוכניות יכולות לזקוף לזכותן את העובדה שגילינו זמרים שבהחלט טמון בהם כישרון רב - אבל המקרים הספורים הללו הם רק כמה טיפות צלולות בתוך בור עצום ועכור, אליו אנחנו הצופים נופלים פנימה: אל השיפוטיות, הביקורתיות והעריכה המגמתית.
בסוף השבוע האחרון, דיווחנו כאן על זמר להקת "פו פייטרס" ומתופף "נירוונה" לשעבר, דייב גרוהל, שזכה לתשואות גדולות בעקבות נאומו בפסטיבל "SXSW" שבטקסס, שם פרש את משנתו על הביקורות אותם מטיחים השופטים על מתמודדים בתוכניות הריאליטי . "האשמה היא סרטן. תענה ותהרוס אותך כאמן. זה קיר, חור שחור וגנב. היא תרחיק אותך מעצמך", אמר, דייק וצדק בכל מילה, במיוחד שהתחושות האלה עלולות לפגוע בילדים תמימים, כמו למשל במשתתפי "בית ספר למוזיקה.
"זוכרים כשלא היה נכון או לא נכון? זוכרים את הפרס שהוא פשוט לנגן מוזיקה?", המשיך גרוהל, "אתה עדיין ותמיד תהיה האדם הזה בבסיסך, המוזיקאי - והמוזיקאי מגיע ראשון. שיזדיין גילטי פלז'ר! למה לא רק פלז'ר? אני יכול לומר בלב שלם ש'גאנגם סטייל' זה השיר הכי טוב ששמעתי בעשר השנים האחרונות, ברצינות. האם הוא טוב או רע יותר מהאלבום של הלהקה החדשה של טום יורק? שאלה מעניינת, אם רק היה לנו פאנל של סלבריטאים שיוכלו להכריע בנושא. למי פאקינג איכפת? מי יכול להגיד למי יש קול (Voice) טוב ולמי לא? "The Voice"? דמיינו לעצמכם את בוב דילן עומד שם, שר את שיריו מול כריסטינה אגילרה. מה היא היתה אומרת?", או במקרה שלנו, דמיינו את רמי פורטיס עומד על בימת התוכנית שר מול שרית חדד, "יש לך נשמה ענקית", היא בטח תאמר לו ותשלח אותו הביתה.
והנה לנו שיפוט מנותק מהמציאות, עומס רב באוזניים ובעיניים ומחזור בידורי. ומה הפסדנו? להקות, חבורות רוק שנעלמו לגמרי מהמפה הישראלית כבר שנים ארוכות. כאמור, התוכניות השונות פונות לזמרים ולזמרות, וכך לרבים מהם קורץ מסלול הסולו הטלוויזיוני. חבורות המוזיקאים נשארות מאחור, מקוות למצוא את עצמן בשוק הנגנים הקשה, אולי יום אחד הם יוכלו לקבל חלטורה לנגן גיטרה בלהקת "הבינלאומיות".
אז מה הפסדנו? זמרים בעלי ניסיון, מוזיקאים שבתור ילדים חלמו על הרגע הזה בו מישהו יתרגש מהמילים שהם כתבו, מהמנגינות שהם ישירו. החלום אמנם הוגשם (לחלקם), אבל אם תשאלו אותם על הדרך הקשה והמעמיקה, האנשים שהם פגשו, המוזיקה שהם למדו, אתם יכולים לשכוח מסיפורים על שנים של ניסיונות בחדרי חזרות ובאולפנים, על למידה מוזיקלית מגוונת ועל פגישות עם החומרים האנושיים מאחורי הקלעים (לטוב ולרע). במקום, תשמעו חוויות על שלושה חודשים מול מצלמות, עצות לחיים מצביקה הדר ועל הזכות לביצוע (כן, עוד אחד) שיר של שלמה ארצי או אדל. אולי אפילו אפשר יהיה להתפרע ולבצע את אחד משירי "היהודים".
ומה קיבלנו? בעיקר עצלות. וכמה שהיוצרים הם עצלים יותר, המוזיקה נשמעת בהתאם. דורות שלמים של זמרים עצלנים שבאופן חד משמעי יוותרו על המסלול הכל כך חשוב, בין אם הוא נגמר בהצלחה ובין אם לא. מכת השמש הכואבת
שהנחיתה התוכניות השונות שלחה את קרניה גם מחוץ למסך, היא סינוורה כל כך הרבה יוצרים וזמרים שאמנם החליטו לוותר על האודישן המביך מול השופטים, המנטורים (או "הפרויקטרים" כפי שהם מכונים בתוכנית החדשה, "הלהקה") והחליטו להשקיע ביחצ"ן, סוכן מנוסה או מומחה לרשתות חברתיות, שיציף את כלי התקשורת בכישרון החדש.
ואנחנו מדברים כרגע רק על ההופעה הראשונה, שלא לדבר על אלבום שייצא כנראה מתישהו בשנה הבאה ואז תהיה גם הופעת השקה חגיגית בזאפה ותהיה בטוחים שתקבלו הזמנות. וכך, הגבול הדק שבין ביטחון עצמי לנואשות התאדה לחלוטין. והיום, כשאינפלציית הריאליטי המוזיקלי גואה ונדמה שזו רק ההתחלה, אם אפשר רק בקשה. קחו את הסלבריטאים, את השיפוט, את המנחים, קחו את הספיישלים מאחורי הקלעים ואת הסיפורים הדרמטיים, תנו לנו את המוזיקה בחזרה.
