האלבום החדש של דפש מוד: מהנה, לא מספק
האלבום ה-13 של דפש מוד, "Delta Machine", מכיל שירים לא רעים בכלל, עם צליל אפל ואינטימי - אבל בסופו של דבר בעיקר מעורר געגוע ללהיטים הישנים יותר של הלהקה
כשהצלילים הראשונים של "Delta Machine" - האלבום החדש וה-13 במספר של דפש מוד (שאותו ניתן לשמוע כעת באייטונס)
- מתחילים להתנגן, נחשפים חרחורים אלקטרוניים שמזכירים מאוד את נעימת הפתיחה (אם אפשר לקרוא לה ככה) של "אמריקן הורור סטורי". צליל מינימליסטי, קטן, מלחיץ ומפתה.
- בדרך לוינה: הסיפורים הזוכים בתחרות "דפש מוד"
- ומי יבצע את מופע החימום ללהקה בפארק הירקון?
- עוד עדכונים - בעמוד הפייסבוק שלנו. עשו לייק
הוא שייך לשיר "Welcome To My World", שככל שהוא מתגבר והולך הוא גם חושף הבטחה שהעולם המדובר יהיה אפל כמו שמעריצי דפש מוד אוהבים, מעודכן כמצופה מהלהקה הוותיקה, וכפי שהשיר הזה נשמע - גם אינטימי.
"Heaven" של דפש מוד, מתוך האלבום החדש
ההבטחה הזו מתממשת באופן חלקי בלבד. האלבום שומר על סגנון אחיד - אלקטרו מאופק שמודגש על ידי הניגוד עם הקול החם והדרמטי כתמיד של דייב גהאן. השירים ברובם לא מתפוצצים, כן שומרים על אינטימיות, ומשתדלים לתת למילים, או לביטים המסונתזים והנמוכים, למשוך את המאזין פנימה.
בנוהל, כמעט את כל השירים (מתוך 13) כתב מרטין ל. גור, למעט שלושה שירים אותם כתב גהאן עם קורט יונלה. ביניהם בולט "Secret To The End" - שיר טעון בכאב מפוכח על מערכת יחסים כושלת. את ההשוואה בין שני האנשים בפזמון, "It would've been you if it hadn't been me", אפשר לפרש כמתייחסת לכישלון של אחד מהם, או להצלחה של השני.
ב-"Broken", עוד שיר שגהאן לקח חלק בכתיבתו, הוא מבטיח ש-"If you'll fall I will catch you" ומספר לנמען שהוא היה שבור כבר מההתחלה. השיר מצליח לרגש, על אף שהמילים מעט נדושות.
דפש מוד מבצעים את "Soothe My Soul"
השיר השני, "Angel", הוא בין השירים החזקים באלבום - עם קצב שמתגבר ומבשר רעות. הוא מדבר על אהבה שואבת, מכלה, ומתכתב גם מבחינה מלודית עם "I Feel You", הלהיט מ-"Songs of Faith and Ddevotion" מ-1993, כשהלהקה הושפעה מסצנת הגראנג' ושילבה גיטרות לצד הסינתיסייזר. ההתייחסות הזו לשירים הגדולים של ההרכב מהעבר חוזרת בהמשך, כמו מוטיב של רטרוספקטיבה, שמגיע לשיאו בשני השירים האחרונים באלבום.
"Heaven" המלודי, שיר מספר שלוש שיצא כסינגל הראשון, הוא איטי, וכולל גם מה שנשמע כמו גיטרה ופסנתר. הוא מזכיר קצת את סגנון השירים מ"אולטרה" מ-2007, אבל לא חודר מתחת לעור כמותם. יש בו אלמנטים מעט בלוזיים, וכך גם ב-"Slow" שמגיע בשלב מאוחר יותר באלבום. שניהם יעבדו מצוין ברדיו, אבל דפש מוד היו מסוגלים להיות מצמררים ממש גם בשירים השקטים, ושני אלו פשוט לא משאירים חותם.
הישועה מסתמנת עם "My Own Little Universe", החמישי במספר. הוא עשיר בביטים קצרים, חדים וזועפים. יש בו חלקים שבהם הוא עובר כמעט לאקפלה. מיד לאחר מכן הקולות האנושיים מושתקים לטובת מקצב אלקטרו שהולך ומתחזק. נשמע שהוא משווע למיקס שייקח את הליווי האלקטרוני, יוסיף לו עוד שכבות סאונד ויהפוך אותו לרקיד יותר. יהיה מסקרן מאוד לשמוע אותו בביצוע חי בהופעה הקרבה.
"Goodbye", שחותם את האלבום החדש של דפש מוד
גם "Alone" המצמרר שמגיע שני שירים לפני הסוף, בעל פזמון רך ומלודיה רגועה, מכיל פעפוע של ביטים עצבניים שנשברים מתחת לפני השטח. הוא מוביל את האוזן בבטחה לשיר שיצא כסינגל השני,ו בצדק - "Soothe My Soul" הוא אחד השירים המהנים ביותר באלבום. כאן הקול של גהאן סקסי ומאיים, בהתייחסו לבחורה כמו לסם הרגעה אליו הוא מכור, שהוא חייב לקחת ועכשיו. עם פזמון קצבי ורקיד מאוד, שנשמע כמו השאלה מ-"Personal Jesus" מ-1990, רק המילים המעט פשטניות פוגעות בהנאה.
הגיטרה ב-"Goodbye", השיר שחותם את האלבום, נשמעת כאילו גם היא עושה פרפרזה על "Personal Jesus" יחד עם "Dream On" מ-2001. למען האמת, עם סיום כמה האזנות, האלבום עושה חשק לשמוע את השירים הישנים יותר האלו, וגם את השירים השקטים - עיין ערך "In Your Room" האלמותי.
החוויה הזו הופכת אותו להכנה מצוינת להופעה המתקרבת, אבל לא מעניקה לו הרבה נקודות זכות כאלבום שעומד בפני עצמו. דפש מוד כהרכב עדיין יודעים מה הם עושים, אבל הם לא מחדשים.
דווקא עכשיו, כשאמנים ותיקים כמותם (ניק קייב) וותיקים הרבה יותר מהם (דיוויד בואי) הוציאו אלבומים שמוכיחים שאפשר להמציא את עצמך מחדש גם אחרי יותר מ-30 שנות פעילות - מצער שקשה לחשוב על שיר מהאלבום הנוכחי של דפש שנרצה לשמוע בעוד עשר שנים. אם שירי הבונוס שייצאו במהדורת הדה לוקס לא יושיעו, "Delta Machine" יישאר אלבום סביר, נעים מאוד אפילו, אבל חסר.
"Delta Macine" של דפש מוד
עטיפת האלבום
מומלצים
