אחותי איפה את? תעלומת אביבה כהן בת 78
ב-1935 אושפזה תינוקת בביה"ח בפ"ת ולהוריה הודיעו שנפטרה, בלי להראות גופה או קבר. לאורך השנים מאז נתקלה אחותה התאומה איילה בזרים שזיהו אותה, והתחושה שאביבה נחטפה ונמסרה לאימוץ לא מרפה. גם מסע בין ארכיונים העלה חרס. עכשיו היא מבקשת: "עזרו לי לסגור מעגל ולמצוא את אחותי"
"המפגש הראשון שזכור לי היה כחיילת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. הגעתי לרציף ופתאום מישהי רצה לעברי בשמחה וחיבקה אותי חזק. היא אמרה לי 'יופי שהגעת, אני מחכה לך כבר הרבה זמן. איפה היית?'. ואני מסתכלת עליה ולא מזהה. עניתי לה שהיא כנראה מתבלבלת ונפרדתי ממנה. הרגשתי מוזר. עליתי על האוטובוס לבסיס ורק בנסיעה נפל לי האסימון. אולי היא התכוונה לאביבה".
לא מדובר במקרה יחיד. בתור לרופא, במשרד הפנים ובאירועים משפחתיים - שוב ושוב נתקלה איילה באנשים שכביכול מכירים אותה. לפני כחצי שנה החליטה כלתה, נילי אשכנזי זיו, שהגיע הזמן להקל על חמותה הטרודה בפרשה הבלתי פתורה. היא פנתה למדור לאיתור קרובים במד"א ול-ynet בבקשה לעזרה, ומאז היא מנהלת משימת חיפוש לאורכה ולרוחבה של הארץ אחר האחות התאומה אביבה, ובמקביל היא מבקשת להציף ולחשוף בתקשורת את הסיפור במה שעלולה להיות הזדמנות אחרונה להפגיש את האחיות בחיים.
כמו אלפי מקרים אחרים של היעלמות תינוקות בשנותיה הראשונות של המדינה, דוגמת פרשת ילדי תימן, דבר לא ידוע על האחות פרט לנקודת המוצא: ב-1935, אחרי שלקתה בדיזנטריה, אושפזה התינוקת אביבה כהן בת השנה בבית החולים הדסה רוקח בפתח תקווה (כיום בית החולים שניידר), ולאחר שבועיים היא נפטרה.
ליתר דיוק, למשפחה אמרו שהיא נפטרה. גופה אין, קבר אין וגם תעודת פטירה אין בנמצא. החקירה הפרטית יצאה לדרך.
צר לנו, הילדה נפטרה
אביבה ואיילה נולדו בינואר 1934 ברמת גן למשפחת עולים בת שמונה נפשות מסוריה. לאביהן, אליהו, סנדלר קשה יום, היו אלה נישואים שניים. שלושה בנים נולדו לו מאשתו הקודמת, שנפטרה במהלך הלידה הרביעית. אביבה ואיילה, בנות
הזקונים, נולדו בבית המשפחה בסיוע מיילדת - שכנה שנחשבה לרופאת השכונה וטיפלה בילדי האזור.
הן היו בנות שנה כשנפרדו, ואיילה נושאת איתה זיכרון בודד – תמונה מעורפלת שספק התרחשה ספק נחלמה. "אני רואה את אביבה ואותי יושבות באותה מיטה אחת מול השנייה", מספרת איילה. "מעבר לזה אני לא זוכרת דבר ולא יודעת עליה דבר".
כשהיו בנות שנה חלו התאומות בדיזנטריה. הזיהום החריף במערכת העיכול הצריך טיפול רפואי, ואותה רופאה שכונתית שיילדה את השתיים הוזעקה לטפל בהן. לימים שמעה איילה מאחיה שהיא הייתה במצב קשה יותר מאחותה. המיילדת המליצה לאמם ויקטוריה לשלוח את אביבה לבית החולים ולהשאיר את איילה בבית כדי להקדיש לה תשומת לב גדולה יותר. וכך היה: אביבה נלקחה להשגחה ואיילה נשארה בבית.
לאורך האשפוז הגיעו ההורים ברגל מרמת גן לבית החולים כדי לבקר את אביבה. על פי העדויות המעטות של בני המשפחה, הם ככל הנראה לא סברו שמצבה קשה באופן מיוחד. למרות זאת, לאחר כמה ימים הם נכנסו לחדר של הבת בבית החולים וגילו שהמיטה ריקה. "צר לנו לבשר לכם, אבל אביבה נכנעה למחלה ונפטרה", אמרו להם אנשי הצוות הרפואי. איפה הגופה? היא כבר נקברה.
"מתה? מה פתאום מתה? לפי הסיפורים של ההורים שלי היא לא הייתה כל כך חולה כשהלכה לשם", אומרת איילה. "הרי אני הייתי במצב קשה יותר והתאוששתי. ההורים שלי, שהיו אנשים פשוטים, לא שאלו שאלות. לא איפה הגופה ולא איפה הקבר. כלום. זאת הייתה עבודה נקייה. מאוד נקייה. העלימו את הכול. היום אני יכולה לומר שאני משוכנעת באלף אחוז שלקחו אותה, שנתנו אותה למישהו אחר".
הוריה, מספרת איילה, מעולם לא דיברו על מה שקרה ודאגו לשנות את נושא השיחה בכל פעם שהדבר עלה. אחיה הגדולים כתבו על כך בספרי הזיכרונות שלהם, אבל גם הם לא ידעו לספר מה באמת התרחש.
אני, אחותי והמיילדת
"חיכיתי בתור לרופא עיניים בתל אביב. מישהי שישבה מולי חייכה ואמרה לי 'שלום, מה שלומך?' הסתכלתי עליה ואמרתי שאני לא מזהה. 'תסתכלי את זאת', היא אמרה לחברתה שישבה לצידה, 'היא הייתה יושבת אצלי בבית ואוכלת אצלי ופתאום היא לא מכירה אותי'. היא נעלבה ואני נעלבתי, איך היא אומרת עליי דבר כזה? 'את אולי מתבלבלת', עניתי לה וסיפרתי בקצרה את הסיפור. היא מלמלה שהיא איננה יודעת איך ליצור קשר עם האישה שדומה לי, שהיא עברה דירה, שהיא לא יודעת".
החשד של איילה, שלפיו המיילדת - שנפטרה מאז - הייתה מעורבת בהיעלמות אחותה, אינו מגובה בהוכחות חד משמעיות. קשה מאוד להוכיח הנחה כזאת במרחק השנים. אבל אביבה משננת שוב ושוב את העובדות שהיא מכירה: "היא האישה שיילדה אותנו. היא הכירה את המשפחה ואת המצב הכלכלי בבית. היא זאת שהמליצה לשלוח את אביבה לבית החולים".
שקלת לפנות למשפחה של המיילדת?
"לא. מה, אם היא לקחה את אביבה אז היא תספר על זה לילדים שלה? זה סתם יפגע בהם בלי צורך".
תחושתה של איילה מחוזקת בסיפור משפחתי: "לאח של בעלי הייתה אישה שחלתה לפני הרבה שנים ואושפזה בבית החולים. באחת הפעמים שבהן ההורים הגיעו לבקר אותה אמרו להם שהיא מתה. אבל הם השתוללו וצעקו ודרשו לראות את הגופה, ואחרי כמה זמן הביאו להם את הילדה בחיים ואמרו שהם מתנצלים כי קרתה טעות. עד היום אני מאמינה שככה נהגו אז. שמי שלא יכול היה להביא ילדים לעולם קיבל לאימוץ ילדים בדרך הזו. אכזריות לשמה".
לדברי איילה, הוריה קיבלו את ההודעה על מות אחותה בלי להטיל ספק: "אבא היה כהן. אדם דתי מסורתי שקיבל את זה כגזר דין משמיים. הוא לא ביקש לראות את הגופה ולא לקבור אותה. הוא ואמא חזרו הביתה בעצב וניסו לשקם את החיים שלהם".
בארכיון של בית החולים שניידר
לפני חמש שנים נכנסה לתמונה הכלה נילי אשכנזי זיו, שהחליטה לקחת יוזמה כדי לנסות להשקיט את ייסורי נפשה של חמותה. אבל הניסיון לחטט בפצע הפתוח לא היה פשוט. איילה חלתה בסרטן ובכל פעם שביקשו להתקדם בחקירה, מצבה החמיר. כאילו היה סנכרון בין המחלה לבין נפשה הסוערת: "כל פעם שרציתי להגיע למשהו, כל פעם שניסיתי, חליתי ולא יכולתי להמשיך עם החיפושים. הייתה תקופה שפחדתי כבר לחפש. פחדתי להתעניין. כל פעם שהתעניינתי – חטפתי".
נילי ניסתה בעדינות לקלף את השכבות, לרכך את איילה ולהכין אותה לאינפורמציה שעלולה לזעזע אותה. "הסיפור של אביבה רץ במשפחה", היא מספרת. "סיקרן אותי לדעת מה היה שם. לאט לאט התמכרתי לסיפור הזה כי רציתי לדעת את סופו. היה לי ברור שאני צריכה שאיילה תסכים, כי לא רציתי לפגוע בה. בשלב מסוים היא כבר כעסה עליי קצת".
נילי פנתה לארכיון בית החולים שניידר וביקשה לעיין במסמכי התקופה ואחרי חיפוש מעמיק היא מצאה מסמך מעורר תהייה. הרשומות של בית החולים הדסה רוקח היו מסודרות יחסית. לצד כל שם של חולה הופיעה המחלה שממנה סבל, גילו, כתובתו, שמות הוריו ומשלח ידם.
השם אביבה כהן שאושפזה ב-1935 נרשם עם פרטים לא מדויקים, ולכן לא ברור אם זו הייתה היא. התינוקת המאושפזת הייתה בת שנתיים וחצי, ולא שנה. שמות ההורים היו שגויים (ראובן ושרה) וכתובת המגורים שלהם לא הייתה נכונה (בארי יעקב 9, תל אביב). נילי הסיקה שאביבה כהן המדוברת לא נרשמה כמאושפזת, או שפרטיה שונו בהמשך במתכוון. לא נמצאה עוד אביבה כהן ברשומות של שבע שנים לפני ושבע שנים אחרי כן.
היא פנתה לארכיון המדינה בתקווה למצוא רשומות מאותם הימים, או אפילו רישום אוכלוסין מתקופת המנדט הבריטי, אבל אלה לא היו בנמצא. רישום האוכלוסין העדכני והמוקדם ביותר הוא משנת 49'. כשגם פנייה למדור לחיפוש קרובים במד"א העלה חרס, החליטה נילי - בהיעדר אופציות אחרות - להגיש תלונה רשמית במשטרה. "אבל השוטרת הסתכלה עליי במבט הזוי, היא חשבה שהשתגעתי", מספרת נילי. "היא אמרה שיחזרו אליי אבל מן הסתם לא חזרו".
פגישה שמתחילה בתור בבנק
"לפני חצי שנה בערך עמדתי בבנק וניגש אליי אדם חרדי, רב, שעמד בתור. הוא אמר לי 'שלום, מה שלום סנדו?'. לא היה לי מושג על מה מדובר, שאלתי והוא אמר שהוא מכיר אדם שאשתו דומה לי לחלוטין. מיד הוא התקשר אל אותו אדם, שכנראה היה זקן וקצת סנילי, ולא תיקשר בטלפון. השיחה נותקה והרב הבטיח לא לוותר. למחרת צלצל הטלפון בבית שלי והרב היה בקו השני. נתתי לו לדבר עם נילי והוא נתן לה את הפרטים של אותה אישה".
נילי החליטה לפגוש את האישה ולבדוק אם הדמיון הוא כזה ששווה לפתוח מולה את כל הקלפים. היא התקשרה אל הגברת והציגה עצמה כאשת חינוך שמכינה פרויקט על גמלאים: "לא רציתי לספר לה את האמת. פחדתי שזה יזעזע אותה. אי אפשר להגיד דבר כזה לבנאדם לפני שיודעים בוודאות".
כשהגיעה לביתה של האישה נאלצה נילי להסדיר את נשימתה: הפנים פניה של איילה, השיער אותו שיער, העיניים אותן עיניים וגם המבע דומה. הן דיברו על החיים בפנסיה ועל הא ודא מבלי לספר לאישה את מטרת המפגש. "שאלתי אותה מה מוצאה והיא סיפרה שהיא ילידת טורקיה. כך הופיע גם בתעודת הלידה שלה".
גם האפשרות הזאת לסגור את המעגל ננעלה בפני המשפחה.
מחפשת כל הזמן
בהיעדר מוצא אחר לפענוח התעלומה, אחרי חודשים ארוכים של שיחות עם כותב שורות אלו, החליטה איילה לפתוח הכול. עכשיו היא מבקשת לחשוף את סיפורה בתקשורת, להציג את תמונתה ובעיקר לבקש את עזרת הגולשים בפענוח הסיפור הזה. היא רוצה לדעת אחת ולתמיד, לפני שיהיה מאוחר מדי, אם האחות התאומה אביבה אכן נפטרה בגיל שנה ממחלת הדיזנטריה או שמא חיה בזהות אחרת כל חייה.
להחלטה הזו קדמו לבטים קשים מצד איילה: "הבנתי שאין לי ברירה, שאני צריכה לעשות את זה ואולי לסגור מעגל. להוציא החוצה את הדבר הזה שמסתובב לי בבטן. יש כאן משהו שרודף אחרי כל השנים האלה וחורך אותי מבפנים".
אחרי חמש שנים של עבודת שורשים, לנילי הכלה יש השערות משלה: "באותה תקופה זאת הייתה תופעה מקובלת. לא היה מוסד אימוץ חוקי ואנשים שעובדים בקהילה ובטיפול בבתי חולים - מיילדות ואחיות קהילתיות - לקחו את החוק לידיים. ככה זה כנראה עבד אז. היו מגיעים זוגות חשוכי ילדים לגורמים בקהילה והם החליטו על דעת עצמם איזה ילד יועבר לאיזה זוג. במקרה הזה היה מדובר במשפחה מרובת ילדים והורים קשי יום. לאיילה לא היה כוח נפשי לפתוח את זה. החיים היו יותר חזקים - היא התחתנה, היא הביאה ילדים ונכדים וחלתה כמה פעמים. אני חושבת שהיא גם סחבה את הבושה של ההורים שהיו מושפלים - הלכה להם הילדה והם לא ידעו מה לעשות".
מבחינת איילה, פסח הוא אחת ההזדמנויות האחרונות שנותרו לגלות מה קרה באמת לאביבה: "כל חיי אני מרגישה שמשהו חסר לי, שאני מחפשת מישהו. זה מעסיק אותי ורודף אחרי. אני מקווה שהפרסום הזה יעזור לגלות מה באמת קרה. שיעזרו לי למצוא את אחותי התאומה.
"כל הזמן אני מדמיינת שאני רואה אותה. כל אישה בגילי מזכירה לי אותה. נסעתי השבוע במכונית וראיתי מישהי בצד השני של הכביש. לשבריר שנייה היא נראתה לי כמו אביבה, אבל הייתי באמצע הנסיעה בכיוון ההפוך, לא יכולתי לעצור ולהסתובב. אם הייתי עוצרת הייתי רצה אחריה. אולי זו אביבה".
לפנייה לכתב/ת 
