3 שנים עם הילדים מסביב לעולם: הרגעים ששינו אותנו

אנחו חוגגים כעת את תחילתה של השנה השלישית של מסענו מסביב לעולם - מסע שנערך ללא הפסקה. החגיגה תופסת אותנו במלזיה, המדינה האיסלמית הראשונה שלנו, ובמקום זיקוקים אנחנונאלצים להזכיר לילדים בלחש: "דברו אנגלית או ספרדית בלבד!". נכון, רוב הסיכויים שאף אחד לא יזהה את השפה, אבל עדיין זה גורם לנו לחשש וחוסר נוחות.

הכתבות האחרונות בערוץ הורים:

במהלך המסע שלנו ביצענו טעויות כאלו ואחרות וחווינו רגעים בלתי נשכחים, כגון לינה של שבועיים באוהלים בחופי פרו, טיול קרוונים בשלגים של מערב ארצות הברית, לינה בעליית גג מלאה בעכבישי טרנטולה, חיים בכפר ילידים בג'ונגל של אקואדור, ולאחרונה, חיים על אי אקזוטי בבקתת עץ רעועה ללא ברזים או חשמל בקמבודיה. שרדנו יותר מדי שיכורים, לילות חסרי שינה, חדרי שירותים מחרידים, נהגי מוניות גרועים מאלו שבמצרים, ויותר מדי אוכל גדוש עמילן ושמן שמוחזר אין ספור פעמים.

כבר חגגנו צלילות, טיולי טבע בהרים, שקיעות, חברות עמוקה עם מקומיים ותרמילאים וזמן כמשפחה להיות פשוט חופשיים. בכל הקסם, הברכה, הבלבול,התשישות והזיעה של נדידות בעולם, יש את הרגעים האלו שבולטים, אלו שלטוב ולרע לעד ישארו בזכרוננו ואשר שינו את חיינו.

ישנן תמונות חקוקות בזמן, נווי מדבר קטנים על הגלובוס, ואנשים מסויימים שחולקים ואוחזים לנצח חלק מנשמתנו.

האם אנו צריכים לספר לכם על השניות המלחיצות כאשר קובי נסע בצד הלא הנכון של כביש ראשי בקוסטה ריקה? או על תאונת האופנוע שנכנס באופניים של גבי וסולאי כשרכבנו בקמבודיה ואת רגשות האשם שבאו לאחר מכן? האם אנו צריכים לספר לכם על כל הפעמים שבכינו כאשר שנפרדנו מחברים בדרך אשר בוודאי לעולם לא נראה שוב? או על הזמנים שבכינו ושיגענו אחד את השני והיינו עייפים מדי כדי להתמודד עם ה"פצעונים" הרגילים של התנהלויות משפחתיות נורמלאיות ובריאות? או שאולי תרצו לדעת על הרגעים שעצרו את נשימתנו, אלה שהשאירו את ליבנו פועם בטירוף?

הבחירה על אילו רגעים לספר, סינון ולקיטת הרגעים הספציפיים הייתה קשה וכמעט בלתי אפשרית. אז להלן רק חמישה מאותם רגעים ששינו אותנו לנצח:

החוויות שהשאירו את ליבנו פועם בטירוף(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

1. ליהנות מכאן ועכשיו

מאז ומתמיד חיינו בראיית עולם שאנו צריכים להיות יעילים. גם בטיול השתדלנו שמירב הזמן שלנו יעבור בדרכים ושחס וחלילה לא נבזבז אותו לריק. בכל מקום אליו הגענו כבר היינו חסרי מנוח ותכננו את היעד הבא.

אך הראייה הזו השתנתה לחלוטין לאחר ששהינו במשך שבעה שבועות ללא מעש בכפר קטן בג'ונגל באקוודור יחד עם אדיר, ישראלי נוסף שהצטרף אלינו. הילדים הלכו לבית הספר המקומי, אשר השפה העיקרית בו הייתה קיצ'ואה (Quichua) ואנחנו פשוט נכנסנו לזרם של חוסר מעש וחוסר רצון להיות במקום הבא.

חיינו בתנאים מאוד בסיסיים, ללא מים בברז, ללא אינטרנט או טלוויזיה וללא יכולת להיות על המחשב או לגלוש בפייסבוק. אבל היה לנו את הנחל הפרטי שלנו, אשר בו בילינו ימים ושבועות של מקלחות, שטיפת בגדים, מדיטציות וניקוי הנפש.

הילדים שלנו מצאו תחביב חדש של הרפתקאות וחקירות בג'ונגל, זמן עם עצמם בנחל ושעות של משחקי חברה ללא גאדג'טים. לאחר שהייה של ארבעה ימים בכפר אחר (במקום בו גרה מנהלת בית הספר) נאלצנו לבצע עבודת שכנוע לא פשוטה רק כדי לשכנע אותם לחזור לכפר "שלנו".

הם נהנו מחיי פשטות טוטאלית, ללא הדאגות שידענו מחיים רגילים. וכשהגענו לבסוף לאסוף אותם, אורזי (עכשיו בן 10 ואז בן 8 וחצי) היה בסיום ניקיון וחיתוך הדג שנתפס בחכתו לפני מספר דקות, ורגע לפני הכנסתו למחבת. כשסיים לבשל את הדג בעצמו הוא נעלם עם חבריו המקומיים לתוך מפל המים מעבר לגבעה.

אך לא רק הנאות היו לנו שם. במהלך כריתת עץ בן 150 שנה עם המקומיים לבניית קייק נעקץ קובי על ידי יתוש "דנגה" (Dengue) וחלה בקדחת איומה. הוא סבל מכאבים בכל גופו ומחום של 40 מעלות - שלא ירד. כל חכמי הכפר התאספו ואירגנו טקסים כאלו ואחרים לריפויו.

הטקס הראשון כלל תערובת של עשרות עשבי מרפא, שורשים וקליפות מורתחות בסיר על מדורה. תוך כדי זמירות ותפילות של המקומיים בשפת קיצ'ואה היה על קובי לנשום עמוק, תחת מספר שכבות של אריגים, את האדים שנבעו מהסיר. לאחר מכן היה עליו ללגום ספל מלא בשיקוי זה ולבסוף לרחוץ את גופו באותה חליטה. הטקס השני כלל הדלקת נרות וקטורת ופיזור העשן עם ענפים.

אך למרות כל הרצון הטוב והמאמץ, קובי נאלץ להתאשפז בעיר הסמוכה לכמה ימים. ובכל זאת, השהייה בכפר שינתה את ראיית העולם שלנו לנצח - על פשטות החיים ללא גאדג'טים ועל היכולת ליהנות ממה שכאן ועכשיו.

סולאי בבית הספר המקומי באקוודור(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

2.  תחושות הכאב והאושר לא נשארות לנצח 

עשרת ימי תשובה בבטבאנג (Battambang), קמבודיה

הויפאסנה לימדה אותנו דרך חדשה להתמקד ולא להיסחף לתוך הדכדוך, הדיכאון והדרמה של חיי היומיום. היא לימדה אותנו להתבונן בעצמנו ולתת לדברים השליליים לעבור. גם קובי והילדים נחשפו לסדנה וכמשפחה התחלנו ליישם בחיינו פילוסופיה זו.

בווייטנאם, לדוגמה, כאשר קובי ואורזי עלו על רכבת ההרים בלונה פארק, נלחץ אורזי מאוד והתחנן שהרכבת תעצור. אבל לאחר מספר שניות הוא פשוט שינה את הגישה, הניף את ידיו באוויר וצעק "אניצ'ה!" (Anicca), מילה בשפה הודית עתיקה שמשמעותה "הכל חולף".

גם אם הדבר היחיד שהילדים שלנו ואנחנו למדנו בנסיעות בעולם הינו שכל הדברים בחיים משתנים ואין צורך להיתקע במערבולות רגשיות ולבכות על חלב שנשפך, גם אם רק הצלחנו להבין ששום תחושות של כאב או של אושר לא נשארות לנצח, אם לימדנו אותם רק את זה - אנחנו טופחים לעצמנו על השכם.

גבי בסיום סדנת הוויפסאנה בקמבודיה(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

3.  האם מדובר בחלום?

נאחזים במושב האחורי של האופנוע בגבעות של דאלאט, וייטנאם

לא, בחוויה הזו קובי לא היה הרוכב של האופנוע. הוא היה עסוק מדי בבדיחות מיניות במושב האחורי באופנוע של קווין בזמן שגבי רכבה עם דוויד, בחור אמריקני שלחם במלחמת וייטנאם וחזר לשם כדי לעשות שלום עם סיוטי המלחמה שלו ולבסוף התאהב במדינה ובתושביה.

כל אחד מהילדים ישב במושב אחורי של אופנוע אישי, כאשר הנהגים היו מקומיים השייכים לקבוצת רכיבה מרתקת. הנהג של סולאי בת ה-8, האנג (בן 40 פלוס), התאהב בה והם בילו שעות של רכיבה לעבר האופק תוך שירה ושיחות על משמעות החיים.

כשנסענו דרך כפרי המיעוטים ומטעי הקפה האנג היה האחראי על תפעול האופנוע, כאשר תפקידה של סולאי היה הפעלת הצופר וקריאה לעוברים ושבים בויאטנמית "שין צ'או!" (שלום). זה היה אחד מאותם רגעים נדירים שהיינו צריכים לצבוט את עצמנו כדי לדעת שזה לא חלום. אלו לא היו מפעל המשי (שהיה מעניין ומרתק) או ההתפעלות מפולי הקפה שנפלטים מהעכוז של הסמור, גם לא בגלל המקדש המקסים שראינו בדרך או האיכר השיכור ששתה יותר מדי יין אורז (משקה אלכוהולי נפוץ בוייטנאם) - לאחר שמונה חודשים של נדידה בדרום מזרח אסיה, הרוויה בזיעה נוטפת או במונסונים שוטפים, היינו פשוט שיכורים מניחוח אוויר ההרים הנקי והצונן של דאלאט.

הבריזה של האוויר שחדר לריאותינו רק חיזק התחושה של החירות, הרוחניות והאושר. בטיול זה נחשפנו גם לחברות מדהימה עם אנשים מדהימים ולכך שמשפחתנו היא ברת מזל לקבל את כל הברכות האלו ביום זה. אין ספק שהעובדה שחווינו זאת ביחד, כמשפחה, רק העצימה את הרגע.

חסבורת האופנוענים בווייטנאם(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

4. תרומה או כישוף?

במהלך החודשיים וחצי שבילינו בארצות הברית החלטנו לקחת שבועיים של שינוי נוף ושכרנו קראוון משופצר באורך 10 מטרים - ושעטנו דרך אדמות האינדאנים של יוטה לעבר הרי הרוקי של קולורדו. ללא ספק, הרפתקאה זו העניקה לנו חוויות מרתקות שלא חווינו בעבר. נסענו באזורים בהם לצדי הדרך הוצבו שלטים המתריעים מפני מפולות שלגים, עצרנו לבנות בובות שלג ענקיות, גלשנו על מדרונות שלגים לבנים וטהורים שכף רגל עדיין לא דרכה בהן והשתוללנו עם כדורי שלג כמו שעשינו כילדים, לפני המון שנים.

אך זה לא נגמר שם. חווינו הרפתקאות נוספות, כגון שינה במגרש החניה של Wallmart, טעייה בדרכים המושלגות בהרים באמצע הלילה והבערת מדורה עם משפחה מורמונית, אשר העניקה לנו את "ספר האמת" בניסיון להמיר אותנו לדרך הישר (אגב, חומר בעירה טוב למדורה שלנו). אורזי שלנו אפילו זכה להיות קפטן נבחרת הכדורגל של מהגרים מהונדורס, וקיבל את הכינוי מסי דוס (על שם שחקן הכדורגל המפורסם ליונל מסי).

ובתוך כל האושר הזה הייתה לנו חוויה שלא נשכח לעולם ושעד היום מעלה חיוך על שפתנו. בתחנת דלק ביוטה הגיע אינדיאני שיכור לפתח הקראוון בזמן שקובי תידלק וגבי והילדים מתחו את הרגליים. הבחנו בו מתקרב לעברנו עם ציפייה לתרומה כספית למשקה הבא שלו.

תוך מספר שניות אספנו את הילדים לתוך הקראוון ונעלנו את הדלתות מיד. לפני נסיעתנו ישב האינדיאני על פיסת אדמה ושלולית גשם והחל לזמר מילות כישוף בשפתו, בזמן שמבטו ננעץ בנו וידיו מפזרות רגבי אדמה ומי גשם על ראשו.

האמת? לא ידענו איך לאכול זה. פשוט התנענו וברחנו על נפשנו. היינו בטוחים שכל רגע איזו משאית מכושפת תמחץ אותנו למוות. אבל האדמה לא רעדה והכישוף ככל הנראה לא עבד. סוף טוב - הכל טוב.

במדרונות השלג של הרי הרוקי. משפחת קלף(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

5. משתחררים מהפחד

קורס צלילה משפחתי באוקיינוס השקט

טיולים מסביב לעולם כרוכים ללא ספק בביקורים ביבשות השונות. עם זאת, המרחב הימי של עולמנו מלא באוקיינוסים מדהימים בכל כיוון ובכל פינה. בחיינו ביומיום בארץ החשיפה שלנו למקורות מים הייתה מוגבלת לים התיכון ולכנרת.

והנה, אנחנו גולשים דרומה ביבשת אמריקה ונחשפים לחופים המדהימים של הים הקאריבי ולמים בצבע טורקיז שקוראים את שמנו. כבר בקוסטה ריקה הוקסמנו בעוצמת המים ונוכחות גולשי הגלים. ובפנמה התפעלנו ממראה כוכבי הים הענקיים השרועים על הקרקעית.

כאשר הגענו לפרו, לחוף מקסים בוואנצ'אקו (צפונית ללימה), הקמנו אוהלים על שפת הים והתנחלנו לשבועיים, כשהנוף העיקרי מולנו הוא האוקיינוס והגולשים. הפיתוי היה גדול ושלושת ילדינו אזרו את האומץ להשתתף בשיעורי גלישת גלים. האוקיינוס השקט, שאגב לא היה שקט בכלל, אתגר אותם לא מעט ואף שאב אותם פנימה מספר פעמים. החוויה הייתה ללא ספק מרתקת ורטובה.

ובקולומביה קובי הגשים חלום עתיק והוסמך לצלול (כוכב ראשון) בים הקאריבי של טגנגה. זה היה מאוד מרתק עבורו. גבי לא העזה, כי הפחד מהים העמוק היה גדול מדי. הדימיון והתמונה של מלתעות כריש גדול כשהם נפתחים ולועסים אותה גברו על הסקרנות התת-ימית. סימפטום של החשיפה לסרט "מלתעות הכריש".

והנה אנחנו בקמבודיה, ב"קו רונג", אי מדהים במפרץ התאילנדי, למשך חודש. שכרנו בקתה פשוטה בטירוף על המזח והרגשנו בחלל.

לאחר שהייה של שמונה חודשים בקמבודיה התרגשנו לסיים פרק זה של מסענו במדינה המדהימה הזו. התמוגגנו למראות החופים הלבנים סמוך למים הצלולים עם עצי קוקוס שבוחנים אותך מלמעלה. "מראות שרואים רק בגלויות", מלמל כל מי שהיה שם.

קובי החליט לקחת צעד קדימה וסיים קורס צלילה נוסף, שהעניק לו את הכוכב השני. זה נתן בהחלט השראה לשאר המשפחה ואחרי דיונים ושיקולים (כספיים ואחרים), ולאחר שמלאו לאורזי 10 שנים, נרשמנו גבי, דניה ואורזי לקורס צלילה.

גבי לא הצליחה להשתחרר מפחד "מלתעות הכריש"(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

"הגיע הזמן לשים את הפחדים שלי בתא המטען ולקפוץ למים. לא כרישים ולא יער!", אמרה גבי. והנה, שלושתם עם חליפות, מסיכות ובלוני אוויר לוחצים על הכפתור לשחרור האויר מה BCD ושוקעים בכדי להתאחד עם האלמוגים, השונייות והדגה. "איך חיכיתי עד היום לחוות זאת?", הוסיפה גבי.

בצלילות האחרונות קובי הצטרף אליהם וארבעתנו בילינו בקרקעית האוקיינוס, נושמים לתוכנו אושר והרגשה של נחיתה על הירח. אם זה לא היה שכרון מעמקים אז מה כן? וסולאי בת ה-8, שהייתה צעירה מדי להשתתף בקורס מלא, נאלצה להסתפק בחוויה מעניינת של ניסוי ציוד הצלילה במים רדודים ושחרור בועות כאוות נפשה.

פוגשים את מלך קמבודיה. חוויות שלא שוכחים לעולם(צילום: קובי קלף, גבי קלף)

אנחנו ממשיכים לצעוד בשבילי המטיילים וחוגגים את הרגעים ששינו ועדיין משנים את חיינו. ישנם עוד המון רגעים שלעולם לא נשכח, כמו הפגישה שלנו עם מלך קמבודיה, מלחמות קצף בחגיגות רחוב בקרטאכנה, ריקודים במסיבת חתונה בוייטנאם, חליבת פרות בידיים והכנת גבינה ביתית בקוסטה ריקה, שיעור על מיניות של תרבות עתיקה בפרו, ואפילו ביקור במדינה איסלמית עם מאמץ גדול להחביא את זהותנו.

כל הרגעים האלו עיצבו אותנו למי שאנחנו היום. אנחנו יכולים להסתכל על עצמנו לאחר שלוש שנים של תנודות ונדידות בעולם וזה מקסים לראות איך התפתחנו והשתנינו כבני אדם וכמשפחה. ובהזדמנות זו אנחנו רוצים לאחל לכולם אביב שמח - אנחנו נמשיך לחגוג במסע חד-פעמי זה, אשר ישאיר עוד אבני דרך רבות בחיינו.

אנו...קובי, גבי, דניה, אורזי וסולאי מזמינים אתכם להמשיך לעקוב אחר מסענו בבלוג שלנו  

אנחנו ממשיכים במסע(צילום: קובי קלף, גבי קלף)