אלבומים לחג, חלק ב': זמרי השנה
מאור כהן מספק שירים מהנים עם המון שמחת חיים, אברהם טל צולח את משבר האלבום השני (שוב), לעידן רייכל יש אלבום מושקע עם קצת מחסור בנשמה ואריאל הורוביץ מחפש גיבורים: האלבומים הגדולים של פסח, חלק שני
מאור כהן - "החופש הגדול"
אני ממש לא חושב שלזה התכוון המשורר, כשבחר את שם האלבום, אבל מאור כהן באמת נמצא עכשיו בסוג של חופש גדול. הילד הנצחי, שמהרגע שבו פרץ לתודעה בגיל 16 סחב על כתפיו ציפיות בלתי אפשריות, כבר לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. אז כן, הוא כבר לא יהיה היורש של אריק איינשטיין; ומהעבר השני, גם לא של קורט קוביין. והוא בורגני נינוח, שלא רוצה להנהיג שום סצנה. אבל עושה רושם שמזה זמן, אף אחד גם לא מצפה ממנו להיות כזה - מה שמאפשר לו סוף סוף לעשות את מה שהוא הכי אוהב: כיף.
- אלבומים לחג', חלק ראשון: מצעד הוותיקים
- עוד כתבות ועדכונים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מצד שני, אולי זה הכל רק אצלי בראש. זאת אומרת - הציפיות הגדולות היו מצידי (ומצד שכמותי). וברגע שהשלמתי עם העובדה שמאור כבר לא יהיה אריק איינשטיין (או קורט קוביין), התחלתי ליהנות הרבה יותר ממה שהוא כן. ובינתיים, בכל הזמן הזה שבו ניהלתי דיונים פילוסופיים עם עצמי, הוא המשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב: כיף.
האמת נמצאת, לדעתי, איפשהו באמצע. אבל דבר אחד ברור: אלבום הסולו השני בסך הכל של כהן, שיוצא 14 שנה אחרי הראשון, מוצא אותו בתקופה טובה במיוחד בקריירה. מאור כהן משגר מקבץ של שירים מלודיים, מהנים ומלאי שמחת חיים ואהבת מוזיקה.
יש כאן רוח שטות מבורכת ("אספר לכם על דו, ועל רה שכבר יבוא", מתוך "אלי"); חשבונות נפש, לפחות במונחי מאור כהן ("תנו לפעמים להיות אמיתי, תנו לי לפעמים לצאת מעצמי", מתוך "מנגינה"); רומנטיקה, עטופה בכינורות דביקים שמנגנים ("ואם מסתכלים גבוה, רואים שאפשר לנגוע, בחלום מבלי להתעורר", מתוך "אהבה"); ואפילו סוג של מחאה ("כולם כאן שמחים, שאת מישהו אחר תולים", מתוך "הדרמה").
פרט לזה יש שני שירים של דוד אבידן (המשורר המבוקש של אביב 2013. גם חוה אלברשטיין כללה שיר שלו באלבומה החדש) וקטע מתורגם של בוריס ויאן. מוזיקלית, באלבום הזה יש תרומה מבורכת של טל מטמור, מפיק מוכשר במיוחד (השני של אינפקציה. לא נשכח ולא נסלח), שהפיק לצד פיטר רוט חלק משירי האלבום, כמו הלהיט "חוזר אל החיים". והמכלול הוא יצירה מהנה מאוד ומלאת קסם.
אברהם טל - "שושנה"
זה האלבום השלישי של אברהם טל, אבל בהרבה מובנים - מדובר במבחן האלבום השני. כי ההצלחה של "אורות" (האלבום השני באמת) היתה כל כך גדולה, עד שטל יכול - לכאורה - רק ליפול. יש כל מיני דרכים להתמודד עם אתגר כל כך אכזרי. שתי המרכזיות הן לעשות בדיוק הפוך, או לעשות בדיוק את אותו דבר. טל הלך על האמצע, עם נטייה לחלופה השנייה.
רוצה לומר: מי שאהב את "אורות" יזהה מיד את הצליל המוכר גם כאן, עם הקול הגבוה והשילוב בין אלקטרוני ואקוסטי. ובכל זאת, "שושנה" מציג צליל קצת פחות מסונתז, וקצת יותר אורגני (יונתן דגן, שהפיק מוזיקלית עם טל את "אורות", נפקד הפעם). נרשם גם פיחות במינון השופוני הווקאלי של טל. כולם הרי כבר יודעים כמה גבוה הוא יכול לעלות.
מהעבר השני, יש כאן דגש מבורך על מקצב ועל גרוב, שכל כך חסרים במוזיקה הפופולרית שלנו, ולא מעט זנבות "אותנטיים", שבהם נשמעים קטעים מתוך ההקלטות ורגעים קטנים של הווי. ובכלל, "שושנה" הוא האלבום הכי קרוב לשוטי הנבואה שאברהם טל הקליט עד היום. הכיף והחברותא נשפכים ממש דרך הרמקולים, ומצליחים להדביק גם את המאזין.
"הוא יבוא", למשל, הוא קטע שיפיל גם את גדול הציניקנים (הבטחתי לעצמי להפסיק לדבר על עצמי בגוף שלישי); "בואי נשכב", ה"תשאירי לי פרח" של האלבום, ישתלט עליכם ברגע; ו"כאבי גדילה" כבר יפזול לכיוון בלוטת הדמעות. וזה בדיוק הסיפור עם אברהם טל: הוא יכול להעביר טקסט כמעט ילדותי ("אמא ניסתה לתת בי אמונה היא די הצליחה אמא תודה") בדרך שגורמת לך להאמין לכל מילה ולהתחבר אליה, כי הוא פשוט אמיתי. ובאלבום הזה, לטעמי, עוד יותר מתמיד. בקיצור - פחות שלאגרים, יותר כנות. המשבר אמור לחלוף בקלות.
הפרויקט של עידן רייכל - "רבע לשש"
זה ברור מהרגע הראשון של האלבום. אפילו עוד קודם, מהשם שניתן לו. מובן לחלוטין שמדובר בעוד מוצר של עידן רייכל. העיבודים המוקפדים; הלחנים המלנכוליים; הטקסטים שמשרטטים אווירה מהורהרת; העושר הכלי והקולי; ריבוי השפות. אין ספק, עידן רייכל הצליח לייצר לעצמו טביעת אצבע מובהקת, כזו שאי אפשר להחמיץ. והוא לא מרפה מהדוושה אפילו לרגע.
"רבע לשש" הוא אלבום מושקע בכל קנה מידה. יש בו 16 רצועות; 6 שפות; 12 מבצעים; כמות אינסופית של נגנים, שהתייאשתי מלספור; ואחד אלוהינו, הוא רייכל עצמו. והפעם אפילו יותר מתמיד. אם באלבומים הקודמים שלו רייכל הקיף את עצמו במבצעים - בייחוד מבצעות - דומיננטיים, כמו כברה קסאי, דינדין אביב או מאיה אברהם, הרי שהפעם כמעט כל המשתתפים אינם מוכרים (לפחות הישראלים. Farka Toure הוא שם גדול במוזיקת העולם).
עידן חביב ואמיר דדון הם המשתתפים הידועים ביותר כאן, וגם הם שרים ממש על פי שטאנץ השירה של רייכל. וזה יפה. וזה נעים. וזה מחניף לאוזן כבר מההאזנה הראשונה. אבל אני חייב להודות, שלפחות באופן אישי - זה גם קצת מעייף. וחוזר על עצמו.
אני לא חושב שאמן צריך להשתנות כל הזמן, ממש לא. אבל במקרה של רייכל, שיצר סוג של פטנט, אני מרגיש בסוג של דריכה במקום. כאילו שהאמנות התחילה לשרת את אותו פטנט, במקום שיקרה התהליך הפוך. מה שיוצר תחושה של מוצר מעוצב היטב, עשוי לעילא, מיוצר מהחומרים הכי משובחים, אבל קצת נטול נשמה.
אריאל הורוביץ - "הגיבורים שלי"
נשמה היא דווקא מצרך שקיים בשפע באלבום החדש והשישי במספר של אריאל הורוביץ. הורוביץ הלך כאן על קונספט פשוט, אבל יפה מאוד: הוא בחר עשר דמויות שהוא מגדיר כגיבורים שלו, ותפר סביבן שירים. דרך בחירת הגיבורים, אנחנו לומדים כמובן בעיקר על הורוביץ עצמו; על האידיאולוגיות שלו; ועל הדברים שנתפסים אצלו כחשובים.
הוא נע בין הפרטיזן אבא קובנר, דרך הרב המנוח מנחם פרומן, העיתונאית הדתייה שרה ב"ק, עמיחי כ"ץ ז"ל שניהל את מועדון "הסינדרום" בירושלים ועד לצוותים המעורבים של יהודים וערבים בבתי החולים בארץ. והכל מנשב מסובלנות, מהערצה לחולמים הסיזיפיים ומאהבת אדם.
הורוביץ ידע מאז ומתמיד לספר סיפור, כישרון שנחוץ במיוחד בפרויקט כזה. גם הלחנים שלו, ברובם, מלודיים ומרגשים מאוד. השיר שזוכה, באופן טבעי, לתשומת הלב הציבורית הרבה ביותר הוא "המכתב של רבקה לנעמי", המבוסס על מכתב שכתבה סבתו של הורוביץ, רבקה ספיר - ממייסדות כנרת - לבתה נעמי שמר (וכולל קטע מוקלט של שמר, המספרת על אימה). שיר מקסים באמת.
אבל בי נגע במיוחד אחד השירים היותר צנועים באלבום, "אריה". למיטב ידיעתי, שיר המחאה העברי הראשון כנגד שוק המוזיקה המקומי. "כשאריה נכנס אל הטרקלין", שר הורוביץ, "בגלל שהוא לא שם לב לכללים, מישהו כבר תפס את הספה. וההוא מנגן גיטרה ושר, שיר שיישכח מחר. כשאריה בולע בצד את שיר התקופה".
אחרי קריירה הפכפכה, שהחלה בסערה כיצרן סדרתי של להיטים כמו "רנה" והמשיכה בטונים הרבה יותר נמוכים, על תקן אמן "מוערך" המודר מהזרם המרכזי, קשה שלא להרהר באפשרות שהגיבור הדמיוני של הורוביץ בשיר הוא הורוביץ עצמו. האיש שיודע שיש לו את "שיר התקופה", אבל כושל להציג אותו כי הוא "לא מכיר את חוקי הטרקלין". אבל הוא לפחות שר אותו יפה. במסגרת אלבום שלם של שירים יפים וחכמים במיוחד. גם המחווה לעמיחי כ"ץ, האיש שניהל את מועדון "הסינדרום" הירושלמי כי אהב מוזיקה ומוזיקאים הרבה יותר משאהב את הקופה הרושמת, צובטת חזק בלב.
ומשהו קטן וטוב לסיום: השירה של הורוביץ הולכת ומזכירה עם השנים את זו של אלון אולארצ'יק. בשיר החותם של האלבום, "ילדה כמוך", הדימיון מתחיל כבר להיות גם תוכני. כי השיר שהורוביץ שר פה לבתו מזכיר באיכותו את הקלאסיקה שאולארצ'יק כתב לבת הפרטית שלו, "ילדה". וזו מחמאה ענקית. מסוג השירים שגורמים לי להצטער על כך שיש לי רק בנים.
