"ההיסטוריה הסודית של ארה"ב": כמו שיעור ארוך

"ההיסטוריה מורכבת מאוסף של שקרים מוסכמים", מצטט הבמאי אוליבר סטון בתחילת הפרק הראשון של הסדרה הדוקומנטרית החדשה שיצר, "ההיסטוריה הסודית של ארצות הברית". אחרי הציטוט הזה סטון פורש את הזווית שלו על ההיסטוריה של ארצות הברית, שאינה, כמובן, "אוסף של שקרים מוסכמים", אלא אמת צרופה.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"גולשי ספות": קשה להבין ספה זרה

"פרויקט הלהקה": אין חדש תחת הריאליטי

"בית המשאלות": ממש לא שיחקו אותה

כבר משם הסדרה, "the Untold History of the United States", שהפרק הראשון שלה עלה אתמול (ג', ערוץ 8, 21:00) ב-HOT, נודף ריח של הבטחה פרובוקטיבית. היא נפתחת בתיאור של סטון כמה נדהם נוכח שיעורי ההיסטוריה הפשטניים שמקבלים תלמידים ברחבי ארה"ב. הצורך שלו להנחיל להם משהו שמגיע מעבר ל"רודנות של ה'עכשיו'", הניעה אותו ליצור סדרה שתספר את ההיסטוריה האמריקנית כפי שלא סופרה מעולם. כך פורש סטון בעשרה פרקים (שמבוססים על ספר עם אותו השם שכתב עם ההיסטוריון האמריקני פטר קוזניק) את אחורי הקלעים של המהלכים הפוליטיים והמדיניים של ארה"ב בתוכה ומחוצה לה, החל ממלחמת העולם השניה והטלת פצצות האטום על יפן.

אוליבר סטון. האיש שמביא את הבשורה(צילום: מתוך הסדרה)

לסטון יש ברזומה לא מעט פרויקטים חשובים על אחורי הקלעים של פוליקה וכלכלה ("JFK תיק פתוח" ו"ניקסון") וגם פה הכוונה היתה טובה. ארה"ב מאז ומעולם – בעיקר בעיני עצמה – הצטיירה כגיבור הטוב והמושיע העולמי בכל סיטואציה גלובלית. כל עם אוהב לעצב את ההיסטוריה של עצמו באופן מחמיא, וסטון מעוניין לקחת כמה שלבים למעלה כדי לראות את התמונה הרחבה והאובייקטיבית יותר, הוא מעוניין ביותר מכמה טפיחות פטריוטיות על השכם. בשלושת הפרקים הראשונים הוא בוחן את מלחמת העולם השניה, בעיקר את המגעים הפוליטיים שהובילו למהלכים מלחמתיים ואת האופי האנושי של האנשים שהניעו את המהלכים האלה, וממשיך עד ימינו אנו. 
 

ממש כמו יאיר לפיד לפניו – אם כבר אגוצנטרים אז עד הסוף – סטון שואל 'איפה הכסף'. הוא מצביע על כמה נקודות שארצות הברית של אמריקה לא אוהבת להיישיר אליהן מבט, האינטרסים הכלכליים – ולאו דווקא הערכים ההירואים - שעמדו מאחורי הבריתות וההחלטות המלחמתיות ("מלחמה היא עסק רווחי"). על הנטייה של ארה"ב להתערב במשטרים זרים כדי להשתלט על משאבים, על השאיפות הקולוניאליסטיות של בריטניה ובעיקר על מה שעמד מאחורי ההחלטה להטיל את האטום על יפן (רמז: זה לא היה הכרחי). אפשר להרגיש שסטון רוצה לעשות צדק. 

אבל כנראה שהרצון העז להיות האיש שמביא את הבשורה, גורם לסטון להתעלם מהעובדה שרוב התיאוריות והמסקנות שלו אינן חדשות. היינו שם, דנו בזה. במידה מסוימת הוא משול לאדם שנחשף לראשונה לרעיון ומשוכנע שמכיוון שהוא גילה אותו רק עכשיו, זה אומר שהוא לא היה קיים שם קודם. יכול להיות שחלק מהתחושה נובע מהעובדה שאנחנו לא תושבי ארה"ב, ויש לנו פחות שטחים מתים כשאנחנו מביטים על ההיסטוריה של הדוד מאמריקה. אלוהים יודע שחשיפות מהסוג הזה בארץ, של פיסות היסטוריה כמו מלחמות יום כיפור, ששת הימים, לבנון או אפילו הקמת המדינה, מעוררים כאן עליהום אמוציונלי לא פחות, ככה שאולי מול פני האומה שלו סטון אכן מתבטא באומץ. זה אומר שקהל היעד של הסדרה הוא אמריקנים, והיא תייצר אפקט הרבה פחות מסעיר בשאר העולם.

מה שמוביל למאפיין לא פחות חשוב בסדרה – הויזואליה וההצגה. נכון שזו סדרה דוקומנטרית, נכון שהיא משודרת פה בערוץ 8 (במקור ב"Showtime", אגב), אבל אין דרך אחרת להגיד את זה – סטון בחר בדרך משמימה להעביר אינפורמציה חשובה בעיניו. הוא שופך כמות אינסופית של עובדות ומגבה אותה באימאג'ים או קטעי קולנוע אסוציאטיביים שלא תומכים בה אלא מסיחים ממנה את הדעת. גם כשהנרטיב שהוא בונה רציף ומעניין הוא מצריך הרבה מאמץ וריכוז כדי לעקוב אחריו. אם סטון רוצה להשכיל את ההמונים, הוא חייב למצוא דרך יותר קומוניקטיבית ועדכנית להעביר את המסרים שלו. זה לא בלתי אפשרי. תשאלו את מודי בראון. כרגע הצפייה בפרקים מזכירה לי שיעור היסטוריה אחד ארוך, מומלץ בעיקר לסאקרים גדולים של היסטוריה ולאנשים שמאוד מאמינים לאוליבר סטון.