"בית ספר למוזיקה 2": זוכה גדולה, טונים צורמים
אין שום סיבה למסיבה ב"מסיבת הסיום" של בית ספר למוזיקה: זו זילות של היצירה העברית ושל העיסוק בזמרה, ובכלל אין הצדקה לילדים שמבדרים מבוגרים עם שירי אהבה ומוות. אבל קולה הנדיר של אגם בוחבוט הצליח להשכיח הכל, לרגע אחד
רגע, אני היחידה כאן שחושבת שהיה נורא עצוב? ש"מסיבת הסיום" של בית הספר למוזיקה, ארוע שבתוכניות אחרות קוראים לו "הגמר הגדול" וגם כאן נמתח על פני שני ערבים וכמעט חמש שעות - בכלל לא היה מסיבה?
לרגעים נדמה שאפילו מלך העליצות המבויימת של הטלוויזיה המסחרית, צביקה הדר בכבודו, תפס את הפרינציפ: דקה לפני הכרזתה של אגם בוחבוט כמצטיינת העונה (שזה זוכה, בשפת המבוגרים והילדים שקשת לא מצליחה לעבוד עליהם) הוא אמר: "התחלנו את הערב בים של דמעות ואנחנו מקנחים עם דמעות", כשאגם דמעה - אבל לא, הוא לא התכוון ברצינות. הוא דווקא חשב שזו דאחקה.
עצוב בעיני שאנשים נמוכים עם קולות של מלאכים נאלצים לשיר שירים למבוגרים על אהבה ומוות. עצוב ואפילו מקומם לדעת שמשפחות-משפחות מתגודדות ומתכרבלות על הספה בסלון כשיצור אנושי בן עשר מנעים את זמן האיכות שלהן ב"היו לילות", שיר פרידה קלאסי אבל גם טרגי מאהוב שחייו נגדעו במלחמה. מקומם ואפילו מרתיח לגלות, שרוב הזמירים הצעירים צריכים לדעת לסלסל כדי לשאת חן בפני השופטים (הוועדה. כאן אין מלים שיפוטיות, זוכרים? כאן הכל נורא פדגוגי ומיטיב עם הילד, זה לא מבחן המיצ"ב של המוזיקה ואפילו לא קוראים לזה תחרות).
מרתיח עד כדי רצון להתנכל למסך הטלוויזיה עם איזו עגבניה טריה הוא מצבה של היצירה הישראלית המקורית: כדי שהיא תישמע ותבוצע בערוץ 2 מפיהם של אנשים נמוכי קומה וחסרי ניסיון בחיים ונטולי כוח אמיתי, היצירה הזאת צריכה להיות לא מקורית, לא חדשה, ורצוי כזאת שכבר עברה כמה סיבובים ב"כוכב נולד". כן, ים של דמעות - והפעם זו לא נינט אלא זמירון קטון עם כיפה שמוסיף באמצע פיסת שמע ישראל! פששש, כבוד. או שלא, בעצם: כי הרי מדובר בילד שאין לו מושג ים של דמעות מהו, שהוא שר למתים, שתהילת השיר קשורה לנצח במותו של ארגוב ובזכייתה של נינט, ושבסך הכל עשו עליו סיבוב קטן של רייטינג.
מה רע, תגידו? מה כבר יכול להיות רע בתוכנית לכל המשפחה בלי קללות ומין, עם ילדים כאלה מתוקים? ובכן, הכל בערך: זילותה של היצירה העברית שלא תושמע בפריים טיים מפי מחבריה אלא רק באיחור ענק מפי ינוקות שמתחרים על משהו, לא חשוב מה. זילותו של העיסוק האמנותי בזמרה - ההתפעלות מילדים הופכת חסרת אמינות כשהוועדה, כלומר קרן פלס ושלושת המתרגשים האחרים (אפילו מתי כספי עבר ריכוך), אומרים שהם "זמרים מקצועיים", והרי הם בכלל לא.
תוסיפו לזה את הטקסטים המוכתבים שמושמים בפייותיהם של הילדים, וחמור מכל, אבי אבות הטומאה שמצדיק כל התרחשות בז'אנר הראליטי - "עברתי תהליך". כשיותר מילד אחד אומר את זה, מתחשק לצרוח שזו המצאה מכוערת של קופירייטר מרושע, שנועדה לגרום לכם להאמין כי הטלוויזיה באמת משנה את פנימיותו של המשתתף בה, ולכן תעשה לכם את אותו דבר בדיוק אם רק תמשיכו לצפות.
ואז מגיעות הדמעות באמת
ואז, כשכל הטענות הללו מתחרות ביניהן על הבכורה - אגם בוחבוט שרה את "יא מאמא" באודישן ואת "הכניסיני" בפרק א' של מסיבת הסיום ואת "אל תשטה באהבה" ממש לקראת הסוף ובכל פעם היא דומעת, ובכל פעם נסוגים כל הטיעונים לנוכח תופעת טבע שאין לה הסבר הגיוני, כי בת התשע הזאת, איך שלא תתבוננו בה, היא דבר כל כך נדיר ומלאכי ומרהיב, שהלב נשבר והדמעות זולגות והרצון לחבק אותה משתיק את ההגיון והאחריות, ורק רוצים לשמוע עוד.
אבל למה? אולי זה בגלל הדיסוננס המובנה בין יחסנו לילדים כיצורים טעוני הגנה וחמלה שאנחנו אחראים לרווחתם, לבין הבגרות העל-גילית שמתגלה בקולה של אגם, בגרות שמנוגדת לגמרי לא רק למראה שלה אלא לכל הציפיות שלנו מילד. "הכניסיני" שלה הוא אטיוד בוגר, עשורים טרם זמנו, על אהבות נכזבות. "יא מאמא" בפיה אילץ אותי לדמוע בכל פעם שצפיתי בו, וצפיתי הרבה כדי להבין למה אני דומעת, שכן אינני אמא שלה ובכל זאת השיר נגע בי כאילו דיבר אלי ורק אלי, ואני יודעת שבזה בדיוק כוחה, אבל לא יודעת מנין לה הכוח הזה.
אגם היא מן האנשים - לא משנה מה גילם, קומתם ונסיון חייהם - שמשהו בהם ממלא אותך ענווה פתאומית, לגמרי בניגוד לאמונותיך. כן, אני עדיין מאמינה
שילדים לא צריכים לבדר מבוגרים בתחרויות זמרה שבסופו של דבר לא ממש מיטיבות עמם. ושבית ספר למוזיקה לוקה בפיתוח הערצת גיבורים מופרזת כלפי מוריו. ושילדים צריכים לשיר לילדים.
אבל באמת שאין לי מה לעשות עם הטיעונים האלה לנוכח אגם אחת ומשפט מושלם אחד שבוקע מגרונה ומקעקע את הלב הציני, הספקן והעייף. שמי שמרחם על ילדי הגן ובית הספר ישמור עליה, ילמד אותה לשטות באהבה של הצופים ולשמוע רק את עצמה, בשקט ובלי מחיאות כפיים, כדי לשכלל את מתת האלוה שלה. שמישהו ימחה את דמעותיהם של כל אלה שלא זכו, ואת הדמעות של הוריהם, ואת כל הדמעות המיותרות שבית הספר למוסיקה מספק חינם אין כסף כבר עונה שנייה. השלישית בדרך: אם לא גילו לכם עד כה, ים של דמעות זה ים של רייטינג.
