אנחנו הנמלה
ביקור אובמה בישראל עלול להוליך אותנו שולל, אולם השורה התחתונה ממקמת אותנו נמוך בסדר היום של ארצות הברית
"מעכנו אותו", צוהלת הנמלה על גב הפיל כשזה האחרון עושה קווץ' מאויב משותף. בימים הקרובים, בביקור הנשיא האמריקני בישראל, אנחנו הנמלה. למרבה הצער, לרוב איננו יודעים זאת.
עוד בערוץ החדשות של ynet:
סיוט בדרכים: מפת הפקקים בביקור אובמה
חיסכון במיליונים: כך הופחתה עלות כיפת ברזל
לישראל יש בעיה רצינית של דימוי עצמי: לעולם איננו יודעים כמה גדולים או קטנים אנחנו באמת. שאיפתנו להידמות לאומות היותר-מתקדמות בתבל עוברת דרך מבחני מיצ"ב וצבא מפואר, אבל נעצרת ברווחת האזרח ובחירותו. האשליה שלפיה אנו מעצמה טכנולוגית מובילה ביקום מיתרגמת לתחושה שאנחנו גם מעצמה כלכלית, ואז מגיע היום שבו הסיכה ננעצת בבלון והכאב גדול, כי לא ידענו את ממדינו האמיתיים.
יש לנו שפה שמעטים בתבל דוברים וחיי תרבות עצמאיים מתקיימים פה בכיף, ומשום כך נדמה לנו שאנחנו איכשהו מחוברים לטבורה של הקולטורה העולמית - וכל זה, במחילה, מאוד לא נכון.
ואז מגיע הדוד העשיר אל העיר, או הפריץ לקלושמרל הזעירה, ופתאום חוסר ההבנה לגודלנו האמיתי הופך לבליל של קולות סותרים סביב הביקור: למה הוא בא בכלל, ללחוץ עלינו? מה זה, רק עכשיו באים? שישחרר קודם את פולארד. שייתן קודם יותר כסף. שלא יחליט עלינו, אז מה אם יש לו כסף. ארצות הברית היא בעלת בריתנו החשובה ויש להתחשב בה. לא, ארצות הברית זקוקה לדמוקרטיה היציבה היחידה במזרח התיכון יותר משאנו זקוקים לה. ובכלל, כמה פקקים עוד אפשר לסבול בירושלים? וחמישה עשר אלף שוטרים, לא הגזמתם?
בתוך בליל הקולות האלה נעלמת לפעמים תמונה גדולה ומדאיגה שלא נוח לנו להתבונן בה. נתחיל בפינה הימנית למטה: מדינה שהיא אמנם קצת יותר גדולה מרוד איילנד הזעירה, אבל לא הרבה יותר חשובה בסדר היום הפוליטי של הנשיאות הדמוקרטית. ממשלה שמאיימת להתבצר שם, בפינה הימנית למטה, ולהמשיך בקיפאון המדיני שבו היא מצטיינת כל כך ובו ארצות הברית מאסה כל כך. שיטת מחשבה של "בואו ניכנס בהם לפני שיהיה מאוחר מדי", ולא חשוב במי צריך להיכנס, לעומת שיטה, שלא בטוח כי היא טובה יותר, של "בואו נדבר איתם וננפנף באצבע מול האף שלהם, אולי יירגעו".
תחושת האיום הכבדה שלאורה אנחנו חיים, מתקיימים ונאנקים זרה לחלוטין לבניה של מעצמה אדירה, והפרובינציאליות הנגזרת מן התחושה הזאת תקדם את אובמה כבר כשיירד מן המטוס: כיפת ברזל יראו לו, וגם את הדור הבא ואת זה שלאחריו, למען יידע כי אנו
מאוימים נורא וחרדים מאוד, ומצד שני הוא ישמע המון קולות רמים וחסונים שקוראים לתקיפה באיראן מחר בבוקר. את עוצמתנו הרוחנית והאסתטית יפגוש בעדה יונת וטיטי גם יחד, אבל על יד ושם לא נוותר לו, וגם נתעלם בחן מביקורו ברשות הפלסטינית, למרות שנעלבנו נורא שבכלל הוא רוצה לנסוע. לשם מה? הסדר מדיני? הצחקתם אותנו.
גדולים-קטנים, מאוימים-מאיימים, פרובינציאליים ושוכני הצנטרום של הפיילה - כולנו שוכחים שמאחורי הברית האסטרטגית, שותפות הגורל הדתית של רצועת התנ"ך ואינטרסים של מיליוני בוחרים שצריך לרצות בארצות הברית, אנחנו בסך הכול פריט אחד ולא כל כך משמעותי בסדר היום העולמי של ארצות הברית. ברצותה, תגביר את הלחץ להקפאת התנחלויות ומציאת הסדר וסיום הכיבוש: לא יהיה אז דבר שנוכל לעשות כדי למנוע זאת ממנה, חוץ מאשר לרדת בחשאי מן הגב של הפיל ולהתחבא, קטנטנים ועלובים במאורת נמלים זעירה, בפינה הימנית למטה.
לפנייה לכתב/ת 
