אחים בדם: המערבון של פטריק דה ויט

"ישבתי מחוץ לבית האחוזה של הקומודור וחיכיתי לאחי צ'ארלי שיֵצא עם פרטים על העבודה החדשה. שלג איים לרדת והיה לי קר. כדי לעשות משהו בחנתי את הסוס החדש של צ'ארלי, נימבּל. הסוס החדש שלי נקרא טאבּ. אנחנו לא מאמינים בנתינת שמות לסוסים, אבל את אלה קיבלנו כחלק מהתשלום עבור העבודה הקודמת, כולל השמות, וכך זה נשאר. הסוסים נטולי השם הקודמים שלנו נשרפו למוות, כך שבהחלט היה לנו צורך בסוסים החדשים האלה, אבל אני הרגשתי שהיה עדיף אילו קיבלנו כסף כדי לקנות סוסים לבחירתנו. סוסים בלי היסטוריה והֶרגלים ושמות שהם מצפים להיקרא בהם".

כך מתחיל ספרו של פטריק דה-ויט, "האחים סיסטרז", שמספר את סיפורם של איליי וצ'ארלי, שני אחים, שעובדים כרוצחים שכירים, במערב הפרוע של ארצות הברית. "בתחילת גיל ההתבגרות שלי, הייתי מאוד מודאג לגבי העתיד שלי. הייתי מוקף במבוגרים שממש לא היו מרוצים מחיי היום-יום שלהם, וזה מילא אותי אימה", מספר דה-ויט בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני. 

ספרו של פטריק דה-ויט. לא תכנן לכתוב מערבון

"אבל יום אחד זה היכה בי: ידעתי שאני הולך להיות שומר מגדלור. כשהסבירו לי שכבר אין כזה דבר, החלטתי שאהפוך לסופר. אני לא מתחרט על הבחירה שלי - אבל אני עדיין חושב שהייתי יכול להיות שומר מגדלור מצוין".

היו זמנים במערב

לדה-ויט, למען האמת, אין סיבה להתחרט. "האחים סיסטרז", ספר קולח, מקורי ומעניין, זכה לתשבוחות ברחבי העולם, ואף היה מועמד לפרס בוקר לשנת 2011. "סוג של אומץ אמיתי", כתבו באסקווייר, "ברוכים הבאים למערב הפרוע", כתבו בקליבלנד פליין דילר, ובדאלאס כינו את הספר "מלא בהפתעות". ההפתעה הראשונה התחילה דווקא אצל דה-ויט עצמו, סופר קנדי שלמזלו לא הפך לשומר מגדלור, שהחליט לכתוב מערבון.

"זה פשוט קרה", הוא מתאר את המהלך, "כשכתבתי דיאלוג במסגרת תרגיל עצמאי ורק אחרי תקופה גיבשתי עליו דעה אמיתית. אחרי זמן מה, חיפשתי בהארד דיסק טיוטות לרעיונות חדשים מדברים שכתבתי, ופתאום מצאתי את הדיאלוג הזה, בין שני האחים, ששכחתי לגמרי. בדרך כלל אני לא חוזר לדברים שכתבתי, אלא רק לשם השראה, אבל היה שם משהו, עם שני הגברים האלו, שגרם לי לחזור לכתוב. כך נולד המערבון".

ברומן איליי, שמספר את הסיפור, נוהה אחרי אחיו הגדול צ'ארלי - אקדוחן קשוח וקר לב ששולט במערב הפרוע בעת הבהלה לזהב, לא רואה ממטר אף אחד, ומוכן לרצוח בשביל כסף. איליי, כאח הקטן, השמנמן והפחות אמיץ, עושה כל מה שאח שלו עושה, עד שהם נדרשים לרצוח אדם, רק משום שיש לו כישרון אמיתי, חוכמה ויכולת. איליי, תוך כדי ההרפתקאות של השניים, שזיכרונות העבר מילדותם הקשה מרחפת מעל אירועי ההווה, מתחיל להביע דעה על פרישה, אבל העניינים מתחילים להסתבך, עד לסוף המאוד מפתיע של הסיפור, שמציג את הבהלה לזהב, כבהלה, אולי לעניין עמוק הרבה יותר.

מעבר לריבוי האירועים, המתח והטון הגברי והמחוספס של הסיפור, הרומן עמוס בדיאלוגים בין שני האחים, שמציבים את מערכת היחסים ביניהם, בלב לבה של היצירה:

"אף פעם לא חשבת לפרוש?"

"כל אדם שאי פעם החזיק במשרה כלשהי חשב לעזוב אותה".

"יש לנו מספיק כסף כדי להפסיק עם זה, צ'ארלי".

"להפסיק עם זה ואז מה?" הוא שלף פיסת שומן מבין שיניו והטיל אותה על צלחתו.

הוא נהיה יותר ויותר מתוסכל למשמע דברי, ואין ספק שעוד רגע היה מטיח את אגרופו על השולחן ומתפרץ עלי. אך בדיוק לפני שהגיע לשלב של כעס ממשי, עברה במוחו מחשבה כלשהי שהרגיעה אותו, והוא חזר לנסר את הסטייק שלו. הוא אכל בתיאבון רב בזמן שהמנה שלי התקררה. כשסיים הזמין את החשבון ושילם עבור שתי המנות שלנו, על אף מחירן הגבוה. צפיתי שיגיד משהו פוגעני לקראת סיום הארוחה, ואכן כך היה. הוא רוקן את שארית כוס היין שלו ואמר: "בכל אופן, הגענו למסקנה שאתה רוצה להפסיק. אז תפסיק.

(מתוך "האחים סיסטרז").

מסע, אלימות, ניצחון

דה-ויט נולד בקנדה ב-1975. נשר מבית ספר התיכון כנער, עבד בעבודות מזדמנות, עבר שלל הרפתקאות מוזרות - שעוררו בו חשק לכתוב. את הילדות שלו הוא מתאר כנורמטיבית: מוקף חברים, שני הורים, ואחים. "בתיכון למדתי שני דברים", הוא מספר, "כיצד להקליד, ואיך לשקר". אך המסגרת לא ממש התאימה לאופיו החולמני, והוא נשר כאמור מבית הספר התיכון, והחל לכתוב.  

מדוע בחרת בז'אנר המערבון ומה רצית לשנות בו?

"בספר יש אלמנטים מסורתיים של מערבון, שכוללים את המסע, האלימות והניצחון, למרות שהוא שנוי במחלוקת. המקומות שבהם לא הלכתי עם המסורת, היו טבעיים לדמויות. בייחוד בסוף הסיפור, שהיה נראה לי מתאים לעשות בו משהו אחר מהמצופה. אבל השונה במערבון הסיפורי הזה, מול מערבונים קלאסיים אחרים, זה שרואים את המנגנון הפסיכולוגי הפנימי של הגיבור המערבי הגברי - הגרסה שלי מספרת קודם כל, ולפני העלילה של המערב הפרוע, את מה שעובר לו בראש".

"הטוב, הרע והמכוער". מערבון קלאסי עם סוף טוב

איך בחרת את שם הספר?

"את השם המציאו דווקא בבית ההוצאה", מספר דה-ויט ומוסיף שכך הצילו את הרומן החזק הזה, מעוד כותר ספר שיתחרז עם המילים: "בהלה לזהב". "לבחור שם לספר זה תהליך כואב, שכולל הרבה מיילים בין עורכים, סוכנים ואנשים שמחפשים את מילות הקסם. לא היו לנו רעיונות טובים, עד שבסוף העורך האמריקני שלי אמר לי 'בוא נקרא לספר 'האחים סיסטרז', ונמשיך בחיינו'. וככה המשכנו בחיינו".

הגיבור של הרומן הוא אדם מודרני בעולם ישן. איליי רוצה לאכול - אבל לעולם לא יהיה מלא. הוא לא רוצה להרוג אף אחד - למרות שהוא עובד כרוצח. הוא נחמד לסוס שלו, למרות ששאר האקדוחנים מתייחסים אליו כמו כלי תחבורה. "הגיבור הזה, שהוא מודרני ומסתכל על הדברים אחרת, הוא בדיוק מה שהיה חסר לי כשקראתי חומר היסטורי", מספר דה-ויט על תהליך הכתיבה. "רציתי שהסיפור הזה והגיבור שלו, יהיו גם שייכים להווה. מצד אחד זה יכל להתחבר לדמות של איליי כמו מעין נוירוזה, מצד שני, הרגשתי שההימור בטוח. הקוראים של עכשיו יוכלו להבין אותו".

שני 'האחים סיסטרז', נמצאים במערכת יחסים של משיכה ומרחק. איך בנית את הקשר ביניהם?

"מערכת היחסים שלהם היא לב לבו של הרומן. היתה לי תקופה קשה בעת הכתיבה, כי בהתחלה הם היו רק שותפים למקצוע שמתחילים לא להסכים על המקצוע - אבל ממש לא משפחה. ברגע שהבנתי שהם צריכים להיות אחים, הם הפכו להיות הרבה יותר נמרצים, ועזרו לי להמשיך ולכתוב. יש לי אח גדול וגם אח צעיר,

וכמו בכל משפחה, לא חסר חומר להשראה. מערכת היחסים בין איליי לבין צ'ארלי היא אכן מורכבת".

מתי הבנת שאתה הולך לצאת מגבולות הז'אנר?

"הדחף הראשוני שלי היה להעליב, גם אם במתינות, את הז'אנר. אבל תוך כדי הכתיבה כבר לא חשבתי על ז'אנרים. הסוף שבחרתי לסיפור היה האפשרות הכי טובה מכל מיני רעיונות אחרים שהיו לי".

בנרטיב של הרומן, הילדות כל הזמן נוכחת בייחוד אצל איליי המספר.

"הילדות היא המקור לכאב שלו. ספר שמאוד השפיע עלי במהלך הכתיבה הוא  'אתה לא יכול לנצח' מאת ג'ק בלאק, שלמרות שהוא מספר את זיכרונותיו של מכור לאופיום, שהוא גם מהמר ונווד, ולמרות שהוא מתרחש בסוף המאה ה-19, יש בו משהו מאוד עכשווי. לקחתי מהספר הזה את היכולת להביט אחורה אל העבר שלך, וגם אם אתה לא מוכן להבין אותו, לפחות אתה מסכים עם העובדה שהוא שם".