ופתאום זה מכה בך: את לסבית! דתיה לסבית!

את ילדה טובה מבית טוב שגדלה במשפחה דתית, הלכה לבני עקיבא ולבשה חצאיות ארוכות. אבל תמיד הרגשת שאת שונה מכולן. לא הצלחת להסביר לעצמך למה. היום את כבר בת 29. זקנת השבט. כל החברות שלך נשואות עם ארבעה ילדים. אפילו אחותך הצעירה כבר נשואה. את מרגישה מאוד לא בנוח עם הסטטוס הזה של הרווקה הנצחית. בכל ביקור אצל ההורים את מקבלת הצעות שידוכים. את כבר לא סופרת לכמה דייטילם יצאת עם בחורים. 30? 50? אף אחד מהם לא עשה לך את זה. אף אחד מהם לא גרם לך לצאת מגדרך.

עוד בנושא:

נשואה להומו דתי: מקבלת אותו באהבה

אני הומו ונולדתי כך. שום המרה לא תעזור

בין לבין את לא מצליחה להפסיק לחשוב על החברה שלך מהעבודה. היא לא הראשונה שתופסת מקום כזה בלב שלך. בעינייך זו רק חברות עמוקה, הערצה, חיבור מדהים ולא מעבר. את לא קולטת שאת מאוהבת בה. אפשר לקרוא לזה הדחקה והכחשה אבל אני יודעת שיכול להיות שאת באמת לא מעלה על דעתך שזה המצב. אם את דתיה ומרגישה שאת נמשכת לנשים, את בטח חווה בלבול כפול ומכופל.

יש לסביות באולפנה?

תמיד שמעת בין השורות שלסבית זו אישה טמאה, חוטאת, סוטה, שעושה מעשים אסורים. לא יכול להיות שאלוהים ברא אותך לסבית. אם היית מבינה את זה כשעוד למדת באולפנה, עם מי בדיוק היית יכולה לדבר על זה? עם המחנכת שלך? יכול להיות שרק לאחרונה נחשפת למושג "לסבית" כי לכותלי האולפנה לא חודרת אינפורמציה כזו. הנה וידוי קטן: בתקופה שלי קראנו לזה "למדיות".

ופתאום זה מכה בך כמו רעם ביום בהיר. את לסבית! דתיה לסבית!. אף אחד בחיים לא דיבר איתך על משיכה מינית ועל נטיות מיניות. כל מה שידעת זה שאישה אמורה להתחתן עם גבר, שקיים איסור חמור לגעת בבנים, וזהו, פחות או יותר. ומה קורה אחרי הנישואין? סקס? גם את המילה הזו לא הבנת בדיוק. לא העזת לשאול שאלות מביכות ואינטימיות.

ועכשיו את מבולבלת בטירוף ומשותקת מרוב פחד. את מנסה לשכנע את עצמך שהכול יסתדר. שהאפיזודה הזו תעבור. אולי את בכלל סתם בררנית. אולי זה רק עניין של זמן עד שתכירי גבר שתתאהבי בו. אולי את זקוקה לחיבוק אימהי ולכן את מחפשת מגע נשי. הרי לא יכול להיות שאלוהים ברא אותך לסבית. את דתייה למען השם! אבל באיזשהו מקום את יודעת. את באמת נמשכת לנשים. את נולדת לסבית. ככה אלוהים ברא אותך.

אולי בהתחלה תרגישי בודדה, מדוכאת ועצובה, ויהיה לך מאוד קשה להתמודד עם התהיות האלה. אולי אפילו תרגישי שעולמך חרב עליך ושאת לא מסוגלת להתמודד עם זה. תחשבי שיצאת מדעתך. תרגישי שזו לא את בכלל. כשאני עברתי את שלב התהיות, חוויתי סוג של פיצול: מצד אחד הבנתי מהר מאוד שאני באמת לסבית.

השלמתי עם זה והתחושה הייתה הקלה גדולה וחיבור אמיתי לעצמי, לראשונה בחיי. אך מצד שני הפחד שיתק אותי ומיררתי בבכי שעות ארוכות. החשש הכי גדול היה שאצטרך לחיות חיים שלמים עם מסיכה. הוריי ומחנכיי לימדו אותי שאסור לשקר ולא ידעתי איך אתמודד עם השקר הזה כל חיי. הרי לא חלמתי שאי פעם אצא מהארון.

את לא לבד

אני בטוחה שיש לך המון שאלות והתלבטויות. אל תשמרי את זה בבטן. את חייבת את הבירור הזה לעצמך. הרי מה האלטרנטיבה שלך? לחיות כל חייך חיי שקר עם גבר או לחלופין לבד בבדידות נוראית? כל התשובות נמצאות אצלך, אך את לא צריכה למהר. מדובר בתהליך אישי שכל אחת עוברת בקצב שלה.

את הבירור הזה עוברת כל אישה שמתלבטת לגבי הנטייה המינית שלה. פונות אליי גם נשים חילוניות שנחשפו לנושא בגיל צעיר וגדלו במשפחות ליברליות יותר ועדיין מאוד מבולבלות מהגילוי עצמו. גם להן לוקח זמן להבין ולהתחבר לעצמן. גם להן קשה וגם הן לא תמיד בטוחות מי הן ומה הן.

חשוב שתדעי שאת לא לבד. יש עוד הרבה נשים כמוך, דתיות ודתיות לשעבר, שנמשכות גם הן לנשים וחוששות ונבהלות מעצמן מאוד בהתחלה. אחרי ההלם הראשוני את תעברי תהליך כמו שכולנו עברנו, תלמדי לאהוב את עצמך כמו שאת, ותצליחי לחיות בשלום עם עצמך ועם אלוהים. את תמצאי את הדרך להישאר מחוברת לדת, וזה אפשרי. ייתכן שתחליטי להתרחק מהדת אם תרגישי שעסקת חבילה כזו בלתי אפשרית מבחינתך.

את תמצאי תשובות לכל השאלות ותביני שלהיות לסבית זה אמנם להיות בקבוצת מיעוט, אבל אפשר לחיות חיים שלמים ואפילו להקים בית בישראל המקיים אורח חיים דתי בתור לסבית. ואחרי שתחקרי ותבדקי תגלי שאין איסור כזה בתורה. בכל מקרה, את תביני שלא עשית משהו לא בסדר, ככה נולדת וככה את אמורה לחיות את חייך. את בתחילתו של תהליך שמלווה כעת בתחושות קשות, אך אני מבטיחה לך שסופו הוא קבלה וגאווה גדולה.

עם זאת, הדרך לא תהיה קלה. היא תכלול המון קונפליקטים בינך לבין עצמך, בינך לבין אלוהים, מול המשפחה הקרובה שלך והקהילה הדתית בה גדלת. כשאת תהיי שלמה עם מי שאת, תצליחי להתמודד עם הכול. את תצאי מחוזקת מהתהליך הזה. גם אם קשה לך להאמין כעת שזה אפשרי, אני רוצה שתדעי שיש אור בקצה המנהרה. אני מדברת מניסיון אישי.

מה יגידו ההורים?

לספר להורים שאת לסבית זה אף פעם לא קל, בטח לא כשההורים שלך דתיים שנורא מפחדים שיצביעו עליהם בבית הכנסת. בתור אימא בעצמי, אני יודעת כמה הורים מייחלים שהבת שלהם תהיה מאושרת. הורים רוצים שהבת שלהם תחווה חיים שלמים עם אהבה גדולה וזוגיות מופלאה. לצערי אף אחד, וגם לא הורייך, יכול באמת להבין את מהות הקושי ואת ההתמודדות האישית שלך בתור לסבית.

בהתחלה אולי לא יבינו שלא בחרת בזה, שזה לא מרד חולף ולא דיבוק. יכול להיות שהם יתפללו שזה יעבור לך וימשיכו להציע לך בחורים מהישיבה. חלקם ימשיכו לאחל לך "בקרוב אצלך" בכל פעם שמישהי מהיישוב תתארס. הם כנראה לעולם לא יבינו שחיים עם גבר יהיו עבורך בגדר אונס מתמשך עם תעודת כשרות. אך יש הפתעות. ברוך השם. ישנם הורים דתיים שמצליחים להפריד בין הפנטזיה שלהם לבין המציאות החדשה שניצבת בפניהם.

האפשרות היחידה של ההורים היא ללמוד להתמודד עם זה ולעבור תהליך בעצמם. הדת היא לפעמים רק תירוץ או מפלט זמני של ההורים מההתמודדות הזו. ולפעמים לוקח כמה שנים טובות עד שמקבלים את זה. לצערי, אי אפשר לזרז תהליכים כאלה בכוח.

ימות המשיח מתקרבים

אם עדיין לא הכרת לסביות דתיות מקרוב, זה מכיוון שאין עדיין מספיק לסביות דתיות שיוצאות מהארון המוכנות להתראיין לתקשורת. רוב הלסביות הדתיות מבקשות לשמור על דיסקרטיות על מנת שלא להוציא את ההורים מהארון. האמיצות צועדות מזה כמה שנים במצעד הגאווה בתל אביב ובירושלים (בהובלת ארגון לסביות דתיות "בת-קול"), ואי אפשר לפספס את השלטים "גאה להיות דתייה" במצעדים.

המוזיקה החסידית הקצבית שמלווה את הקבוצה הדתית הגאה במצעד, יחד עם ההתלהבות השמחה והריקודים, סוחפים את כל הנוכחים. השירים "מי שמאמין לא מפחד" ו"הקב"ה אנחנו אוהבים אותך" מקבלים במצעד משמעות נוספת ועוצמתית.

ואני, לסבית מרקע דתי שלא מחוברת יותר לקהילה הדתית כיום, מצאתי את עצמי בחג פורים האחרון קוראת במגילה עם קבוצת להט"בים דתיים שארגנו קריאת מגילה כהלכתה. בשבילי זאת הייתה סוג של חוויה מתקנת. מדהים שדווקא היציאה מהארון אפשרה לי להתחבר שוב למסורת, גם אם זה היה רק לרגע.

היום אני, פליטת המערכת הדתית, פליטת נישואים סטרייטים, נוסעת בכבישים בגאווה כשעל הרכב שלי המדבקה "ואהבת לרעך כמוך", בצבעי הגאווה. זו לא פרובוקציה. זאת האמת. האמת שלי. אני גאה במי שאני. אני לא מתכוונת לחיות בשקר. לא מוכנה לספוג הומופוביה בשום צורה ובשום דרך. ספגתי מספיק אנטישמיות בילדותי. קיללו אותי "יהודייה מלוכלכת" וצעקו לעברי "הייל היטלר" באירופה.

לא עוד.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק