פוליטיקה עכשיו: ספרים על הסכין
כשאורלי קראוס ויינר היתה ילדה, קריקטורה של שני פוליטיקאים מפורסמים מתקוטטים גרמה לה להתחיל להבין את הזירה הפוליטית. עכשיו היא הספיקה לכתוב על זה רומן, וגם להמליץ על ספרים אחרים שחשוב לקרוא על רקע הרכבת הממשלה החדשה
הזיכרון הראשון שלי בהקשר פוליטי הוא בערך מגיל ארבע. ישבתי אז על הספה ליד אבא שלי שעיין בעתון "למרחב" והקריקטורה היומית משכה מיד את עיני. נראו בה שני אנשים מבוגרים ומגוחכים למראה מתגוששים בזירת אגרוף, האחד נראה כטרול שמנמן והשני כמו החנווני מהמכולת. כשפרצתי בצחוק ודרשתי הסבר, אבא כל כך שמח שאני מגלה עניין בענייני היום, עד שמיד פרץ בנאום ארוך ומפורט על נסיבות הריב בין דוד בן גוריון ולוי אשכול (שתי הדמויות הנלעגות מהקריקטורה).
מובן שההסבר שלו לא גרם לי להבין בדיוק על מה ולמה פרץ הריב הפוליטי שבעקבותיו פרש בן גוריון מראשות הממשלה (ויש האומרים שגם הנוגעים בדבר לא בדיוק הבינו), אבל תובנה אחת נחקקה בלבי, והיא שפוליטיקה זו זירה מאוד דרמטית, ומטבע הדברים מעניינת ומרתקת עבור אנשים כמוני, שנזקקים לדרמות כדי לפרנס את דמיונם הפרוע.
מאוחר יותר גם הבנתי שאסור להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים, כי היא משפיעה על כל חיינו באופן ישיר ובדרך כלל כואב. היא לא רק קובעת אם נמות צעירים או נחיה עד שיבה טובה, אלא גם את איכות חיינו עד שזה ייקרה. לכן רצוי שכל אחד מאתנו, לפחות יבין מי נגד מי בזירה הפרועה ורווית היצרים הזו, וינסה להשפיע לפחות פעם בארבע שנים, אם לא באופן יומיומי.
מאוחר יותר גם למדתי לתואר שני במדע המדינה, ואפילו שקלתי להשתלב בעצמי במסדרונות הפוליטיקה. אבל החיים, שהם כידוע מה שקורה לך כשאתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות כפי שאמר ג'ון לנון, נשאו אותי למחוזות אחרים: מחוזות הכתיבה במסגרתה אני ממציאה עולמות מקבילים לעולמנו, ובהם הגיבורים מצליחים, בדרך כלל, להגשים את חלומותיהם, גם אם במחיר יקר לפעמים.
ולמרות שהפוליטיקה היא אחת מתחומי ההתעניינות העיקריים שלי, כתבתי אחד עשר ספרים בלי לגעת בנושא. אולי כי גם אני הפכתי עם השנים (במיוחד אחרי ה-4 בנובמבר 1995) לשחוקה, מיואשת וצינית. מה שהחזיר לי את התקווה והאופטימיות והביא אותי להחלטה למקם את עלילת ספרי השניים עשר דווקא בעומקי הביצה הפוליטית, היו אירועי המחאה החברתית בקיץ 2011.
ואכן, גיבורי המותחן הרומנטי "הנסיך" הם ארבעה עוזרים פרלמנטרים צעירים ואידיאליסטים, שנכנסים לפוליטיקה בכוונה מוצהרת לייבש את ביצות הסחי והרפש בהם שקעה, ולהפוך אותה לנקייה והגונה יותר. איכשהו, תוצאות הבחירות האחרונות שהתקיימו שבועיים לפני יציאת ה"נסיך" (כשהספר היה כבר בתהליך הפקה) הפכו חלקים שונים ברומן לכמעט נבואיים. אני חושבת שזה לא במקרה, כי בהחלט האמנתי, בניגוד לפרשנים פוליטיים רבים, שהמחאה, למרות שלא התרוממה שוב בקיץ האחרון, בכל זאת תביא לשינוי תודעה בלב רבים מאזרחי ישראל, ותפיח בהם תקווה ואמונה בכך שאפשר גם אחרת.
"מלכוד 22", מאת ג'וזף הלר
הספר שאני קוראת לו גם התנ"ך שלי. סאטירה פוליטית גאונית, מצחיקה ומטלטלת על חוסר התוחלת שבמלחמות ועל האבסורד השולט בכלכלת השוק החופשי. סיפורו של יוסריאן, מטילן פצצות במלחמת העולם השנייה, המתקשה להבין מדוע אנשים שהוא בכלל לא מכיר - רוצים להרוג אותו. כשקראתי אותו בגיל שמונה עשרה, הבנתי לראשונה שהממשלה שלך יכולה להיות האויבת מספר אחד שלך, שגם ממנה צריך להיזהר, ובטח שלא לומר "אמן" על כל מעשיה והחלטותיה, בלי לבדוק היטב מה עומד מאחוריהן.
"מרד הנפילים", מאת איין רנד
רומן עב-כרס, אך מרתק בעליל, שגיבוריו הם בכירי התעשיינים בארה"ב המחליטים לפרוש מהעולם - עד שזה יכיר בגדולתם ותרומתם לו. הספר מציג באופן המפורט והבסיסי ביותר, אם כי גם מאוד פשטני, את ההבדלים ההיסטוריים בין השקפות הימין והשמאל. איין רנד עצמה, כפליטה שברחה מרוסיה בגלל תיעובה את השיטה הקומוניסטית, מציגה כמובן את התיאוריה הקפיטליסטית גם כצודקת והמוסרית ביותר - וגם כזו שעובדת הכי טוב. לכן אי אפשר למצוא בספר איזכורים לדרך הביניים בין קפיטליזם מוקצן לסוציאליזם קיצוני, שהוא הסוציאל-דמוקרטיה שעובדת מצוין כיום במדינות רבות.
מצד שני, איין רנד מצליחה לתאר יפה כיצד מתנהלת הפוליטיקה ואיך עלולים אנשים בינוניים ולא חכמים במיוחד, שמרכזים בידיהם יותר מדי כוח, לדרדר את העולם לתהום האבדון. מומלץ לכל מי שמחפש רומן עם אמירה (דבר נדיר מאד במחוזותינו בזמן האחרון) וחשוב מאוד לכל מי שחושב שתפיסות הימין והשמאל תפסו את מקומן בעולם רק אחרי מלחמת ששת הימים, בסוגיית השטחים תמורת שלום.
"חוות החיות", מאת ג'ורג' אורוול
סאטירה ואלגוריה פוליטית מבריקה, על חיות בחווה המורדות בבני האדם המדכאים אותם ומתעללים בהם. החיות נאבקות באלה שמדכאים אותן, עד שהן מצליחות להקים חווה שתנוהל על ידיהן ותהיה חברה צודקת ושוויונית יותר. אלא שמיד אחר כך משתלטים מנהיגי המהפכה על כל שאר החיות ומשליטים עליהם דיקטטורה חדשה, כשהצדק מתורגם לצדק יחסי, והשיוויון ל"יש שווים פחות ושווים יותר".
בתקופה בה פורסם הספר, הנמשל היה ברית המועצות והתהליכים שהתחוללו בה אחרי מהפכת אוקטובר 1917. אבל כיום, אפשר לראות בו אזהרה כללית כנגד הענקת יותר מדי כוח למנהיגים, גם אם הם נראים ונשמעים כבעלי כוונות טובות, כיוון שכוח תמיד משחית, וכוח אבסולוטי - משחית אבסולוטית.
"לא שם זין", דן בן אמוץ
רומן שגיבורו הוא רפי, בחור צעיר ומלא שמחת חיים השוכר לו לפני הגיוס חדר על אחד מגגות תל אביב. הוא מכיר על חוף הים את נירה, מתאהב בה והם הופכים לזוג. הגיוס המתקרב מפר את האידיליה, ורפי האופטימי מתנדב לצנחנים. הוא בטוח, כפי שאלפי צעירים היו בטוחים לפניו, שלו לא יקרה שום דבר רע ומקסימום, כפי שהוא מתבטא בציניות "נמות למען ארצנו". מה שהוא לא לוקח בחשבון זה את האפשרות שהוא יפצע ויישאר משותק, מה שבדיעבד מסתבר כגרוע עבורו ממוות.
באחת מתקריות הירי במלחמת ההתשה, הוא חוטף כדור בעמוד השדרה והופך לנכה.
הנכות גורמת לו להתעטף בדיכאון, להיפרד מאהובתו ולכעוס על כל העולם. דן בן אמוץ שותל בין השורות, במחשבותיו ובשיחותיו של רפי לאחר הפציעה - את דעותיו שלו עצמו על חוסר התוחלת במלחמות שהורסות לאנשים צעירים את החיים, ועל ההכרח שבחתירה לשלום.
"הדרך לעין חרוד", מאת עמוס קינן
רומן בדיוני (דיסאוטופי) על מדינת ישראל שאחרי הפיכה צבאית, גירוש כל הערבים והשלטת דיקטטורה. במרכזה גיבור שמנסה להגיע בדרך לא דרך לעין חרוד, שם עדיין קיימת מחתרת הנלחמת על חופש ודמוקרטיה. ספר מצמרר, אם גם מאתגר מחשבתית, ומיועד לנער את כל אלה שמאמינים שלא צריך לשמור על הדמוקרטיה מפני מחוקקים פטריוטים מדי.
ספרה החדש של אורלי קראוס-ויינר "הנסיך", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
