החירות לאושר: ספרים נוגדי-דיכאון לחג
ארוחות משפחתיות וימי חופש חסרי מעש עלולים לגרום לדיכאון החגים השכיח. אבל כשגילינו שאנשי מקצוע ממליצים על ספרי קריאה לשיפור מצב הרוח, הכנו לכם רשימת כותרים שיעזרו לכם לעבור את החג עם חיוך
סופרים תמיד היו הראשונים להעיד על סכנת השיגעון שטמונה בקריאה: דון קיחוטה שקע בספרי אבירים ויצא למסעות צלב במישורי לה מאנצ'ה השלווים; אמה בובארי הציצה ברומנים סנטימנטליים ונפגעה, עד שצברה חובות ומאהבים שהמיטו עליה כליה. וגם בימינו במזרח-ירושלים, בעידן ובנסיבות שונים לגמרי, מסע טירופו הקנאי של עורך הדין הבורגני וחסר השם ב"גוף שני יחיד" של סייד קשוע - החל בפתק שמצא, ולא במקרה, בתוך ספר משומש.
- לכל מה שהולך בעולם הבידור: היכנסו לפייסבוק שלנו
אבל מתברר שדווקא בעלי המקצוע בתחום, הפסיכיאטרים, חושבים אחרת. לאחרונה פורסם כי רופאים באנגליה ירשמו לסובלים מבעיות נפשיות גם ספרי קריאה, לצד ואף במקום טיפול תרופתי.
במסגרת היוזמה, שזוכה לתמיכה ממשלתית ושותפים לה רופאים, ספרנים וקרנות לעידוד קריאה בממלכה הבריטית, מטופלים הסובלים מ"בעיות נפשיות קלות ובינוניות" יופנו לספרי עזרה-עצמית רלוונטיים, שרוכזו ברשימה מפורטת. אבל הוגי התוכנית מבהירים כי גם ל"רומנים וספרי שירה מרוממי רוח", כדבריהם, יש מקום בפרויקט. חג החירות הקרב הוא הזדמנות מצוינת להניח יד על כמה ספרי עיון ופרוזה שיכולים, ברוח זו, לעזור לצאת מהמיצרים בכל עת.
"על החיים המאושרים", מאת סנקה
סנקה, פילוסוף ואיש ממשל רומי מהמאה הראשונה לספירה, הוא אחת מהדמויות הבולטות בתולדות ההגות המערבית. את החיבור "על החיים המאושרים" הוא שלח לאחיו, ורובו ככולו מוקדש לעמדתו הסטואית, שקוראת להתמסר לחיי תבונה ומתינות - על חשבון נהייה אחר תענוגות. עצתו הראשונה של סנקה, בבואנו להגדיר מה טיב האושר שאנו מחפשים וכיצד להשיגו, היא להתרחק מהדעה הרווחת: "הבה נחפש מהו הדבר המעולה, לא הנדוש ביותר, שנוכל לעשות ובאיזה אופן נרכוש לעצמנו אושר נצחי ולא את מה שההמון - שליחה הנקלה ביותר של האמת - משבח".
המפתחות שסנקה מציע בהמשך לאותו אושר נצחי הם אומץ, יציבות, ובעיקר ניתוק מהתלות בהנאות ארציות. אלה מייסרות את הנפש בשל טבען הארעי והחולף, ובהכרח שוללות ממנו כל אפשרות לנחת. גרוע מכך, מי שמוכן להכפיף את עצמו למרות התענוג: סופו להיות נתון גם לעריצות הכאב.
בהתאם למתינות המאפיינת את כתיבתו, סנקה לא מבטא עמדה סגפנית מוחלטת אלא מציע למקם את העונג במקום הראוי לו, או במילים שלו: "אם נדע להתייחס לדברים הנעימים והמועילים לגוף, כפי שבצבא מתייחסים לחילות עזר חמושים קלות, עליהם לסייע ולא לפקד, רק אז יוכלו הם לבסוף להיות מועילים לנפש". מעבר לטיבן הסטואי של עצותיו של סנקה, התרגום הרהוט של אברהם ארואטי, והעיצוב הנקי של הספר הופכים אותו לנגיש מאוד, ועומק המחשבה שמהדהד בדברים מוסיף לקריאה חוויית צלילות שלא תימצא בספר עזרה-עצמית מודרני.
"החיים השמחים", מאת דיוויד מאלוף
אלפיים שנה לאחר החיבור של הפילוסוף הרומי, עדיין נדפסים ספרים לא רק באותו נושא אלא עם אותו שם ממש. דוגמה טרייה מציג הסופר האוסטרלי עטור הפרסים דיוויד מאלוף, בספרו The Happy Life, the Search for Contentment in the Modern Age. סוגיית האושר אם כן לא חדלה להטריד אותנו, ומאלוף מרחיב את תחום עיסוקו מהשאלה "כיצד צריך לחיות" לניתוח מושג האושר כיום, על המכשולים המונעים מאיתנו לחוות אותו.
נקודת המוצא היא המצב הפרדוקסלי שבו דווקא כשהאנושות התגברה על מרבית הגורמים שמיררו את חיי האדם לאורך ההיסטוריה (תמותה ממחלות זיהומיות, עבדות, רעב ומלחמות ענק), האושר נדיר מאי פעם. האם זה עניין של פינוק נרכש בלבד, או במילים של לואי סי.קיי "הכל מדהים - אף אחד לא מאושר"?
התשובה של מאלוף מורכבת ועשירה. לפיה, האשמים באי הנחת הכללי המאפיין את העידן המודרני הם גם העולם עצמו וגם האדם שמאכלס אותו. המהפך התפיסתי שחוללו החידושים הטכנולוגיים מביא אותנו לראות עצמנו לא כחלק מרחוב, שכונה או כפר, אלא מישות הרבה יותר אמורפית: הגלובוס. והגלובוס הזה נתפס כסביבה זרה ומנוכרת: גם אם נדמה לנו שמול המחשב אנחנו יכולים לדעת אודותיו הכל.
האדם שמתאים את חייו למציאות המשתנה, אחראי למצבו לא פחות. הביטוי המובהק ביותר לכך בעיני מאלוף הוא העיגון של הזכות "לרדוף אושר" בחוקה האמריקנית - שנוטע בלבנו את האשליה שהמדינה ערבה לאושרנו, ובמקביל דן אותנו למרדף בלתי פוסק. לכן פוסק מאלוף שלמרות יתרונות הטכנולוגיה והערכים שהתגבשו בצלה, ואולי דווקא בגללם, אנו נדונים למצב קבוע של "חרדה בעצימות נמוכה". מושג האושר בעיניו שונה עבור כל אדם, אך הניתוח המהורהר והמעמיק שספרו מציע - פונה לכולם.
"ההיסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים", מאת ארנסט הנס גומבריך
ספרים נוגדי דיכאון לא חייבים לעסוק בנושא באופן פעיל - די שיעשו מצב רוח טוב. כזה הוא בהחלט ספרו המזמין מאוד של גומבריך, שסוקר את תולדות האנושות "מעידן האבן ועד לעידן האטום". הספר מחולק לפרקים על פי תקופות, ובשפה פשוטה ובהירה מציג התפתחויות ורעיונות פורצי דרך שעיצבו את ההיסטוריה, אבל גם פרטים מהיום-יום של הזמן המתואר. כך הפרק על הנאורות עוסק בהתפשטות התפיסות המדעיות, אך נפתח בתיאור מדוקדק של הלבוש והמנהגים של אציל בן התקופה.
הגדרתו בנוסח העברי כספר ל"צעירים בכל הגילים" קולעת ביותר, והוא אמנם מכוון לילדים אך בהחלט לא מוגבל עבורם בלבד. גומבריך מזהיר שלא מדובר בתחליף ללימוד מסודר, ואכן כ"היסטוריה של העולם" הדגש האירופי בספר דומיננטי למדי - אך הוא מרחיב אופקים ומעורר סקרנות, ולא בכדי הארגון הבריטי האחראי ליוזמה כלל אותו ברשימת ה"מוד-בוסטינג-בוקס" ("ספרים-מקפיצי-מצב-רוח") - בזכות החמימות שהוא משרה וההפיכה של הגלובוס, במונחים של מאלוף, למקום קצת פחות זר.
"רשימות מאי קטן", מאת ביל ברייסון
גם ספר המסע של ברייסון מופיע ברשימה, בזכות הצחוק הפעיל והקולני שהוא מעורר. ברייסון הוא אמריקני שחי כעשרים שנה בממלכה הבריטית, ולפני שהחליט לשוב לארה"ב הוא ערך מסע פרידה מהאי האהוב.
הרשמים, ההבדלים התרבותיים שבהם הוא נתקל זוכים לטיפול הומוריסטי. כתיבתו מושחזת, ומתארת במשיכות מכחול עזות את חוויותיו האבסורדיות בכבישים, במרכזי הקניות ובמערכת העיתון הבלתי מתפקדת של הטיימס - לפני שהופרט. אבל מבעד לסאטירה הלא מעודנת, ניכרת האהבה הגדולה שרוחש ברייסון למקום בו בילה שני עשורים, והספר מעלה חיוך גדול.
"הרון וים הסיפורים", "לוקה ואש החיים", מאת סלמאן רושדי
קשה לדבר על אושר או הרגשה טובה שמציעה ממלכת הספרים בלי קפיצה לעולם האגדות.
את זה עושה אחד הסופרים בני זמננו בעלי הדמיון הפורה ביותר: סלמאן רושדי. צמד ספרי הילדים הזה משוקע היטב בממלכת הסיפורים, ולא בכדי נפתחים ב"היה היה". ברומנים שלו מפליא רושדי להתיך מסורות מזרחיות ומערביות בכושר המצאה פנטסטי והברקות לשוניות - וזה מה שקורה גם כאן: הרון ולוקה הם בניו של מספר הסיפורים רשיד, ובשני הספרים הם נקראים להציל את אביהם מכוחות אופל שונים ומשונים.
הרפתקאותיהם משופעות אלמנטים מ"אלף לילה ולילה", לצד אזכורים של סרטי קאלט כמו "בחזרה לעתיד" ו"הסיפור שאינו נגמר", וגם העולם עצמו בארץ אלפיבי המתוארת בסיפור, בנוי כשילוב של אגדות עתיקות ומשחקי מחשב.
כל אלה הופכים את ספרי הילדים של רושדי ל"מוד-בוסטינג" רשמיים, שלמעשה מיועדים אך הם ל"צעירים כל הגילים". גם בשביל רושדי עצמו, אגב, הם יכולים להיחשב נוגדי-דיכאון: הספר הראשון בסדרה הוא גם הראשון שכתב לאחר "פסוקי השטן", בתקופה בה חי במסתור בשל פסק ההלכה שהוציא נגדו האייתולה חומייני. קווי הדמיון בין רושדי לדמות של רשיד ברורים, ובעיקר השיתוק שתקף את מספר הסיפורים הבדיוני ולא אפשר לו לפתוח את פיו. אבל כמו הדמות שברא, גם לרושדי ציפה האפי-אנד, כאשר האיום על חייו הוסר, ולבסוף הוא זכה לתואר אבירות מהמלכה.
מכירים ספרים נוגדי-דיכאון אחרים? שתפו אותנו בטוקבקים, כי גם אנחנו רוצים חג שמח!
