"להיות אדם, להיות אישה ולהיות נכה"

בשבוע שעבר, במתנ"ס בשכונה קשת היום 'דורה' שבנתניה, עשרות בעלי מוגבלויות הוכיחו שגם הם מסוגלים להגיע לגבהים. עשרות צופים, חברים ומכרים התכנסו לצפות במחזמר בהשתתפותם. המחזמר הזה אולי לא יכבוש את במות ברודווי אבל איש בקהל לא יכל להישאר אדיש.

המחזמר 'בסוף העולם, אני קיים!", מביא את סיפורה של רוזה, בחורה צעירה ונמרצת שעולמה מתהפך עליה באחת בעקבות תאונת דרכים קשה בעקבותיה היא הופכת למשותקת וסיעודית. הבטחות הוריה כי ייקחו אותה אליהם הביתה, מתפוגגות כשאביה מפוטר מעבודתו כשוטר והיא נשלחת בעל כורחה למעון הנכים בנתניה.

במעון עליה להסתגל לעולם חדש מורכב וכואב, ועליה להיפרד מכל מה שהכירה בעבר כולל מאהובה אליו הייתה קשורה. לאט לאט מסתגלת רוזה למצב החדש, מגלה "שהחיים לא הסתיימו" ושהם מביאים עימם דברים חדשים ואנשים שמתגלים כחברי אמת.

במחזמר משולבים שירים מתוך סרטים ישראלים, שמדגישים את הפער שבין עולם המוזיקה והשירים הקסומים לבין המציאות הקשה וההתמודדות היומיומית, ממש כשל חייה של אורית מרטון, יוצרת המחזה שנולדה עם שיתוק מוחין ומתגוררת בעשרים השנים האחרונות במעון לנכים.

פגשתי את מרטון כשהיא כולה נרגשת מיד בסיום המופע כשאנשים ומכרים עטפו אותה מכל עבר בשבחים ואהבה. ראיתי את עיניה הבורקות והתחושה הזאת שלערב אחד לפחות, היא יוצאת מן האפרוריות והקושי של החיים במעון, לאור הזרקורים בו נמצאים לשם שינוי היא וחבריה.

מרטון מרותקת לכיסא גלגלים ומתקשה בדיבור, אך שהדבר לא יטעה אתכם - עמוק פנימה ישנו עולם רוחש ויצירתי שלפעמים מוצא את ביטויו בשירים שהיא מפרסמת (היא חברה באגודת הסופרים והמשוררים) שירים שפותחים צוהר אל העולם המורכב בו היא חיה:

חלומות/ אורית מרטון

כְּשֶׁתְּחוּשָׁה נִפְלָאָה עָלַי מִשְׁתַּלֶּטֶת,

חֲלוֹם שֶׁאֵין בּוֹ חֹק וּמוּסָר

וְכָל שֶׁאֶרְצֶה ־ קַיָּם וּמֻתָּר.

וַאֲנִי לְסִבָּה אֵינֶנִּי שׁוֹאֶלֶת,

כִּי אֲנִי לֹא נָכָה וְאַתָּה לְצִדִּי,

לוֹחֵשׁ בְּאָזְנַי וּמְלַטֵּף אֶת יָדַי.

גַּם בְּבֵיתִי אוֹתָךְ לֹא אֶשְׁכַּח.

וְהַחֲלוֹם הַכָּמוּס יָפֶה וּמָתוֹק.

אָז לָמָּה הַלַּיְלָה אַתָּה כֹּה רָחוֹק?

,1982

הרגע ההוא/ אורית מרטון

בָּרֶגַע הַהוּא רָאִיתִי

תְּמוּנוֹת הֶעָבָר שֶׁבָּרַח

זִכְרוֹן הַדְּמָעוֹת שֶׁבָּכִיתִי

שׁוֹשַׁן לִבִּי שֶׁפָּרַח.

בָּרֶגַע הַהוּא יָדַעְתִּי

הַתְּמוּנוֹת לֹא יָצִיקוּ לִי עוֹד

כִּי בּוֹר־הַחַיִּים בּוֹ מָעַדְתִּי

עָמֹק וְרָחָב עַד מְאֹד.

אֲזַי רָצִיתִי לִשְׁכֹּחַ

וְהֵם מִסְּבִיבִי לֹא רָאוּ

עַד כַּמָּה רָצִיתִי לִבְרֹחַ

מִכְּאֵב הָרֶגַע הַהוּא.

1981.

"השירים שלי" מספרת לי מרטון "עוסקים למעשה בשלושה נושאים: להיות אדם, להיות אישה ולהיות נכה. רוב האנשים רואים רק את הנכות וזה כואב, אך אני מקווה שבעקבות ערבים שכאלו אולי אנשים ירגישו ולו במעט את הכאב שכרוך בלהיות בעל נכות".

מאותו הכפר - כפר עידוד

"זה מפגש של אנשים בעלי צרכים מיוחדים ומתוך המורכבות האנושית, נרקם פה סיפור שמועלה על במה,  שמאפשר לרקום חברויות שנמשכות גם לאחר שהאורות כבים" מספרת רינה שטדלר, מטפלת במוזיקה ומי שבכח נחישותה הצליחה להפיק ולנהל את הערב בעזרתו של איציק בניק, רכז הפנאי בכפר עידוד.

"בסופו של דבר זה אומנם לקח לנו שנה וחצי אבל התוצאה שווה"

"כל שנה", נזכרת שטדלר בהכנות למופע "אנו מחליטים על נושא מרכזי שילווה את שתי הלהקות והשנה הציע מי שהציע לעבוד על שירים מתוך סרטים ישראליים. חשבנו שיהיה יותר נכון גם לכתוב סביב זה סיפור ולהפתעתי אורית נענתה לאתגר ותוך מספר שבועות הסיפור היה מוכן".

מהם האתגרים שבהם את נתקלת בעבודתך עם אוכלוסיות מיוחדות?

"כל קבוצה זה משהו אחר, ולכל אחת אני מייחדת טכניקה אחרת, הקושי הגדול הוא ללמוד טקסט בעל פה ובמופע הזה התעקשתי שזה יהיה בעל פה. זאת פעם ראשונה שאנו מעלים מחזמר שכזה והיו המון קשיים טכניים אבל העשייה והדרך היו כל כך מספקים וזאת הייתה חוויה בפני עצמה. בסופו של דבר זה אומנם לקח לנו שנה וחצי אבל התוצאה שווה".

"שיראו אותנו בגובה העיניים"

בספר "להיות כלואה בגופי" שהוציאה אורית מרטון לפני מספר שנים, היא מתארת בשירים חדים ומדוייקים שהם כמו שתיאר מבקר הספרות יואב עזרא "עדות לא פוסקת למאבק האדם ותפילה לשחרורו מכבלי הגוף", את קשייה שלה. ניתן לראות זאת כהתמודדות של אדם נכה שנמצא במסגרת קהילתית ואף לראות זאת באופן אוניברסלי כרוחו של המשורר המחפש להשתחרר מכבלי העולם:

"עיני לא יובילו אותי במשעולי הספרים,

ידי לא יחליפו קלטות של נגינה ומילים,

רגלי לא ישאו אותי אל רחבת הריקודים

ורק התיאטרון את רוחי קצת מרים".

"בכתיבת המחזמר" מספרת מרטון "רציתי להראות את החיים במעון ויש שתי דרכים לראות זאת: בדרך הראשונה - דרך הכאב והייאוש ובדרך השנייה: שכן אפשר וניתן להשיג דברים שאתה רוצה בהם. אני חווה את שתיהן ובמחזה היה חשוב לי לחשוף בהדרגה את הקהל למורכבות הזאת ובסופו של דבר זה גורם לי לתחושה של גאווה".

כשהמופע הסתיים הקהל נעמד על הרגליים והריע ממושכות. כולם מחאו כפיים, חלקם אף מחו דמעה.

לבירורים בעניין המחזמר ניתן לפנות לרינה שטדלר rinastadler@hotmail.com .