דפנה רכטר: "בתיאטרון הרגשתי כמו קוף בכלוב"
ארבע שנים של כאבי גב מייסרים הגיעו לסיומן המפתיע לפני כחודש, במה שדפנה רכטר מגדירה כנס. עכשיו היא מתמודדת עם הגמילה מהמשככים ("יש קריזים, כל העצמות כואבות"), ומוצאת נחמה בקריירה המוזיקלית: "שם הנשמה שלי נמצאת"
כתבות נוספות בערוץ המוזיקה של ynet:
- האלבום החדש של דפש מוד: מהנה, לא מספק
- המעריצה שהתחתנה איתו, המעריץ שהפך לסולן
- גבע אלון אצל קוטנר: "כיף לחזור הביתה"
"ברור לי שיש קשר ישיר בין שני הדברים", היא אומרת. "20 שנה השקעתי את כל האנרגיה שלי בלהחזיק את הכל ביחד, כדי לעשות משהו שלא רציתי. 20 שנה של סטרס במקצוע אפור ברובו, קשה מאוד, עם נסיעות מטורפות ושעות על הרגליים, והשקעה נפשית, בלי להרשות לעצמי לפזול אפילו למקום שבוער בי, כי תמיד אמרו לי שאני לא שווה ואני לא אצלח לכלום. עד שהגעתי לקצה של החבל, וכשעזבתי הגוף שלי הרפה וכל המערכת קרסה. עמוד השדרה שלי, באופן הכי מטאפורי וממשי, קרס".
כמעט ארבע שנים נאבקה רכטר בכאבים שהביאו אותה אל סף של שיתוק. הרופאים לא הצליחו להציע לה משהו מעבר למשככי כאבים, במינונים הולכים וגדלים, שבשלב מסוים הפסיקו להשפיע. באופן אירוני, בשנים האלה היא פנתה בדיוק לכיוון עליו חלמה: החלה לנגן בסקסופון, לשיר, ליצור מוזיקה, וגם פגשה את בן הזוג שלה בארבע השנים האחרונות, שצעיר ממנה ב-13 שנים, המוזיקאי נעמן טל. יחד הם עובדים על הפרויקט "Airbaloon", שגם מלווה בסיבוב הופעות עם עוד שלושה נגנים. בראשון, 24 במרס, הם יופיעו במועדון לבונטין 7 בתל-אביב.
לפני כחודש, בתהליך שרכטר מתארת כסוג של נס, היא עברה ניתוח שסיים את שנות הכאב הארוכות. "בימים האחרונים לפני הניתוח הגעתי למצב שכמעט איבדתי את זה. חירפן לי את המוח לסבול כל הזמן מכאב, ואומרים לך 'תלמד לחיות עם זה, כי ככה תהיה עד סוף החיים'. הגעתי למצב שחשבתי שיהיה יותר טוב אם אני לא אהיה פה. נעמן הרגיש את זה, והוא התחיל לחפש. הוא אמר שלא יכול להיות שאין משהו שיכול לעזור. בסוף הגיע לפרופסור גיבשטיין, שמנתח כבר 20 שנה אנשים במצבי. שלושה ימים אחרי שנפגשתי איתו כבר נכנסתי לניתוח ויצאתי ממנו בן אדם חדש, בלי כאבים".
אם הכאב שליווה את רכטר וחלחל גם אל המוזיקה שלה פסק, עכשיו חיכתה לה התמודדות חדשה. "שלוש פאקינג שנים הייתי על משככי כאבים", משחזרת רכטר, שחשפה בראיונות עבר את התקופות בהן סמים ואלכוהול היוו חלק מההתמודדות היומיומית שלה. "זה מורפיום בכל מיני וריאציות. הגעתי לכמויות שבנאדם אחר היה מת מהן. אז הכאבים נרגעו, אבל עכשיו אני בעצם בתהליך של גמילה".
מה זה אומר?
"זה אומר קריזים, זה אומר שכל העצמות כואבות, יש בחילות או רעידות מאוד חזקות, חולשה גדולה. לפעמים אני שוכבת מתחת לשמיכה, מזיעה כולי ואני פשוט קפואה. זה לא נעים. יש שעות מסוימות שבהן מותר לי לקחת את הכדור אז אני צריכה להסתדר עד שזה פשוט עובר".
איך את מתמודדת עם זה?
"אם זה מגיע למצב שזה ממש קשה אני לוקחת כדור שעה קודם, כדי לא לסבול. הקול שלי נהיה קצת מצחיק. אז אני שרה לזואי, הבת שלי, ולנעמן, וזה מצחיק אותם ואז אני צוחקת על זה ועם זה ומנסה להרפות. אחרי כמה ימים זה נחלש וכל עשרה ימים אני יורדת עוד קצת במינונים".
זה טוב ליצירה?
"עכשיו אני בתקופה שאני לא כל כך יוצרת. עוברים לי הרבה דברים בראש אבל אני לא מצליחה להוציא את זה החוצה, מלאה אבל ריקה, ואני יודעת שיבוא הרגע שהכל יצא. אני סקרנית לראות מה יהיה אחרי שאחלים לגמרי".
"נעמן קיבל בתולה בעצם"
כמו בסיפורים, הפגישה בינה לבין טל לוותה בקליק ממבט ראשון. זה קרה בג'אם של מוזיקאים, ורכטר מספרת שברגע שהביטה בו היא ידעה ש"יש לו משהו שאני צריכה, ועד שלא אקבל את זה לא ארפה ממנו". ליתר ביטחון היא גם יידעה אותו בעניין. הם התחילו לנגן יחד, ליצור את האלבום "Airbaloon" והמופע, כשרכטר מנצלת לשם כך כספים ששמרה במשך שנים בצד לעת צרה. זה לקח שנה וחצי עד שיחסי החברות הקרובים והעבודה המשותפת הבשילו לזוגיות.
"ניגנו מלא ביחד. בכל מקום שהלכנו אליו, האוזן שלי תמיד שמעה רק את מה שנעמן ניגן. למדתי ממנו המון ונוצרה ביננו כימיה חזקה, ואני אהבתי אותו מאוד אבל הייתי בטוחה שהוא יגיד 'מה אני צריך את הזקנה הזאת'", היא צוחקת. "בדיעבד התברר שהוא חשב שאני אגיד לו 'אוי נו, חמוד, תרד מזה', שאני אצחק עליו. אבל יום אחד הוא בא אלי הביתה לנגן והאוטו שלו היה במוסך אז הקפצתי אותו הביתה, וכמו שני בני 16 ישבנו באוטו שעות והתנשקנו. אחרי זה קבענו שניפגש למחרת כדי לנגן. כאילו, 'בואי אני אראה לך את הבולים שלי' כזה?".
ואיך זה הסתדר עם המוזיקה?
"היום אני יודעת שנעמן הוא המוזיקה שלי, הוא האבן ששמה אותי על הקרקע כשאני עפה לכל מיני מקומות לא הגיוניים. אבל בהתחלה היה מאוד לא קל. אני לא האמנתי בכלל במערכות יחסים ובאהבה, וגם לא רציתי. והוא היה אותו הדבר. שנינו היינו אחרי שנתיים של בדידות מוחלטת, כולל התנזרות. הוא קיבל בתולה, בעצם. אז זה לא עבר בקלות, אבל כל פעם שהיינו נפרדים גילינו שאנחנו לא יכולים לוותר אחד על השני. אמרתי לו שהוא החבר הכי טוב עם בונוס של סקס. אני מאמינה בכל ליבי שגם אם לא נהיה זוג, נמשיך לעשות מוזיקה ביחד ולהיות החברים הכי טובים".
אחרי ארבע שנים בהן נעדרה מהתיאטרון, הבינה רכטר שכדי לכלכל את החלום שלה היא צריכה לחזור, אבל הפעם ממקום אחר. העשייה המוזיקלית אפשרה לה להתייחס אל המשחק כאל מקור פרנסה, וסיפקה לה עוגן מאזן. התיאטרון הרוויח שחקנית מוערכת, שבארון הפרסים שלה מונחים שני פסלוני אופיר על הסרטים "מעבר לים" ו"קשר עיר", וגם פיסלון שהוענק לה על משחק במחזה "ריגוש" של בית ליסין.
"אני מוכרת בעיקר כשחקנית, אז אנשים בטח שואלים את עצמם מה הקשר ביני לבין מוזיקה", היא אומרת. "זאת גם הסיבה שהרבה מאוד שנים לא העזתי ללכת לשם. אבל אנשים צריכים לדעת שמי שאהב אותי בתיאטרון ובקולנוע, יקבל דפנה משופרת פי מאה במוזיקה, כי שם הנשמה שלי באמת נמצאת. אחרי שנים שעמדתי על במות ואמרתי מילים של אנשים אחרים והרגשתי כמו קוף בכלוב, פה אני מדברת את עצמי. אני לא יודעת לשקר והתיאטרון יצר אצלי דיסטורשן מאוד גדול אבל המוזיקה נותנת לי אנרגיה".
הדרך אל האושר
אולי יש משהו סימלי במעבר מעולם המשחק, שמזוהה עם אמה של רכטר, חנה מרון - שהקשר הבלתי יציב ביניהן כבר נפרש גם בכלי התקשורת - לעולם המוזיקה, שמאכלס דווקא בן משפחה אחר של רכטר, אחיה למחצה יוני רכטר.
"אני ויוני לא בקשר רצוף, אבל שנה אחרי שעזבתי והתחלתי לנגן קבעתי איתו פגישה. היה לי נורא חשוב לספר לו מה קורה איתי ולשמוע מה הוא חושב על הכיוון שבחרתי. דיברנו המון והוא אמר לי, 'בעצם תמיד היתה בך מוזיקה'. וזה מאדם שהוא אחד הרול-מודלס הכי גדולים שלי. הלכתי הביתה ופשוט בכיתי המון, כי חשבתי 'אם הוא רק היה אומר לי את המשפט הזה לפני 20 שנה...'. אבל הוא לא ידע שאני לא יודעת".
וזה נכון?
"זה נכון. את כל החיים שלי עברתי עם המוזיקה. אבא שלי, הנפלא, היה מביא לנו מחו"ל כמעט כל אלבום חדש שהיה יוצא ואני הייתי כבר מגיל צעיר מקשיבה המון. אני זוכרת שהביאו לי עטיפה של תקליט של פינק פלויד והסתכלתי על העטיפה, ילדה בת שבע, וראיתי את הפנים של דיוויד גילמור ואמרתי לעצמי הוא כל כך יפה, הוא בטוח מלאך, והאמנתי שהוא נשלח אלי כדי לשמור עלי בתור ילדה. ותמיד כשהיה לי קשה ישבתי בחוץ עם הכלבים שלי ודיברתי אל התמונה שלו.
"אני אינסומנית, שזה אומר שיש תקופות שאני פשוט לא ישנה, אז כשזה היה קורה הייתי הולכת למקלט שאבא שלי בנה אחרי מלחמת יום כיפור, מקלט אטום, יושבת עם אוזניות ושומעת מוזיקה בפול ווליום כל הלילה".
בטח ביקשת מיוני שיגיד לך מה דעתו.
"הוא בא להופעה שלנו, בהתחלה הוא אמר לי שהוא קרוע מעייפות ורוב הסיכויים שהוא יבוא לשיר-שניים ויילך הביתה, אבל לא רק שהוא נשאר עד הסוף - הוא ניגש אלינו ואמר שזה מדהים. שזה אפילו הטעין אותו באנרגיה.
הוא אמר שנעמן מוזיקאי נפלא ושיש לי סאונד שהוא לא שמע הרבה זמן. אגב, שלומי שבן שמע פעם שיר שלי ואמר שאני 'לו ריד באשה'. אלה מחמאות שאני יכולה ליהנות מהן, כי אני באמת נמצאת במקום שלי סוף סוף".
יש לכם עוד דרך ארוכה.
"זה הדבר הכי חשוב לי בעולם, ככה שאין לי מה להפסיד. היום יש רגעים שאני יכולה לתאר אותם כרגעים של אושר בחיים שלי, שזה משהו שלא הייתי יכולה להגיד אף פעם בחיים. פעם ראשונה בחיים, אני יכולה להגיד שאני יודעת מה זה אושר".
