מסרב לקבל שוק חשמלי? לא תקבל פיצויים

ר' צעדה בשעת לילה ברחוב חשוך בכפר קאסם. בתה הפעוטה הייתה בזרועותיה. לפתע חשה שהקרקע נשמטת מתחתיה. ר' צנחה עם בתה לבור ביוב פתוח.

• המבוטחת נפטרה, כספי ביטוח החיים נקברו
• התעוור מפיגוע, הביטוח סירב לשלם את המשכנתא
• נוהגים בנחת: קלנועית צריכה ביטוח?
  

בעת הנפילה אחזה ר' בחוזקה בבתה וסוככה עליה בגופה. הפעוטה יצאה ללא פגע. האם לעומת זאת, נחבלה בכל חלקי גופה. במיוחד בראשה. היא החלה לסבול מכאבים בגפיים, אך בעיקר מכאבי ראש, סחרחורות, הרטבה בלילות וירידה בזיכרון. בהמשך החלה להסתגר בביתה, איבדה את התיאבון ואת המוטיבציה לטפל בשבעת ילדיה.

הפסיכיאטר שטיפל בר' במרפאה לבריאות הנפש בגהה אבחן דיכאון בעקבות תסמונת פוסט טראומתית (PTSD) בדרגת חומרה מרבית עם תסמינים פסיכוטיים, כמו הזיות שמיעה.

עקב מצבה הקשה של ר', מונה בעלה כאפוטרופוס עליה. הבעל התלווה אליה לטיפולים שעברה בגהה. הרופא המטפל התרשם מאמינותו של הבעל, מהעובדה שהוא המום ממצבה של אשתו וסובל יחד עמה. הרופא המליץ בפניו כי יאשפז את רעייתו כדי שתקבל טיפול בשוקים חשמליים (נזעי חשמל).

פרידה ארוכה ממני, חשש הבעל, עלולה להזיק לה. "במידה רבה הצדק עמו", סבר הרופא. אולם 6 שנים לאחר התאונה, המצב החמיר והבעל הסכים לאשפוז ללא שוקים חשמליים.

"הבעל לא שמע לעצת הרופא"

במשפט שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, הסתבר כי זבל וגזם כיסו את בור הביוב. הבור גם לא היה מגודר. איש לא יכול היה להבחין בפתח הפעור של בור הביוב. השופטת גילה כנפי-שטייניץ לא התקשתה לקבוע כי העירייה אחראית לתאונה.

כדי לדון בהיקף נזקיה הנפשיים של ר', מינתה השופטת שטייניץ את המומחה הפסיכיאטרי ד"ר יואב כהן. זה האחרון בדק את ר' סמוך לאחר אשפוזה (זה שנעשה לבסוף ללא שוקים חשמליים). המומחה קבע כי האשפוז שיפר את מצבה, אך היא טרם החלימה. היא עדיין מצויה באי כושר עבודה מלא. אולם אם תמשיך בטיפול מרפאתי בבית החולים גהה, דרגת אי הכושר תרד ל- 25%.

לבסוף קבע המומחה, כי ר' הייתה יכולה להגיע למצב זה כבר כשנה לאחר התאונה, אם הייתה מקבלת בזמן את הטיפול באשפוז כפי שהומלץ לה. את האיחור בקבלת הטיפול ותוצאותיו יש לזקוף לחובת הבעל שלא נשמע לעצת הרופא המטפל.

למשפט אחרון זה נתפסו נציגי העירייה (כנראה נציגי חברת הביטוח של העירייה אשר מונו מטעמה לייצג את העירייה). ר' סירבה להקטין את נזקה, כך טענו. לכן אנחנו לא צריכים לשלם עבור אובדן כושר העבודה בשנים בהן הייתה ר' יכולה לעבוד אילו הסכימה להתאשפז ולקבל שוקים חשמליים.

טענה לסטיגמה חברתית? "לא סביר"

בעדותו בבית המשפט, הסביר הבעל כי לא התנגד לאשפוז, אלא חשש רק כי במסגרתו יינתנו לאשתו שוקים חשמליים. היא סובלת מחוסר בברזל ועיניה חלשות, כך הסביר, לכן חשש כי השוקים החשמליים יגרמו לה עיוורון. בפני המומחה הרפואי מטעם בית המשפט התוודה הבעל כי חשש מסטיגמה הכרוכה באשפוז פסיכיאטרי.

השופטת שטייניץ דחתה שני הסברים אלה. אין באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי ואין בקבלת שוקים חשמליים כל סיכון, כך קבעה. גם ההסבר של הסטיגמה החברתית "לא סביר" בעיניה. מבחינתה, "אין הבדל בין מצבה של ר' לבין אדם שנשברה ידו בתאונה והוא מסרב לגבסה". לפיכך, פסקה השופטת שטייניץ, יש לחשב את נזקיה של ר' לפי "אי כושר מלא לתקופה של שנה לאחר התאונה, ואי כושר של 25% ממועד זה ואילך".

על פסק דינה של השופטת שטייניץ הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

השופט אליקים רובינשטיין לא הסכים עם "עמדתה הגורפת", כלשונו, של השופטת שטייניץ כי ניתן ללמוד גזרה שווה מסירוב לגיבוס יד לסירוב לאשפוז פסיכיאטרי.

"מחלות נפש", מבהיר השופט רובינשטיין, "בשונה ממרבית מחלות הגוף, עלולות להדביק לחולה סטיגמה חברתית לא חיובית, שיתכן כי תגרום לבני אדם לרחק ממנו ומחברתו, מקשרי משפחה עמו וכדומה".

יש אוכלוסיות שמרניות, הנתונות לסטיגמות, ממשיך השופט, "בדומה לערבים, כך החרדים". השופט מצטט מתוך עבודתם של הפרופסורים גרינברג וויצטום לפיה בחברה החרדית "היסטוריה של מחלת נפש היא כתם גדול על כל הייחוס המשפחתי. בן משפחה בעל רקע פסיכיאטרי משפיע על סיכויי נישואין של כל אחד אחר במשפחה. מסיבה זו, משפחות ינסו להסתיר בעיה פסיכיאטרית על ידי שליחת בן המשפחה החולה לחו"ל או בקשת עזרה מגורם מקצועי פרטי. הכל נעשה להימנע מהבאת קיומה של הפרעה נפשית לידיעת הרבים".

לפיכך, קובע השופט רובינשטיין, יש מקום לתת משקל מסוים, מתון, לחששו של הבעל מפני סטיגמה שלילית כהסבר לסירובו לאשפז את אשתו. אולם, חשש זה היה בו כדי להצדיק את הסירוב לאשפוז למשך תקופה מסוימת של 18 חודש לאחר התאונה, בה לצד הסטיגמה, עדיין היו תקוות שיפור בלא אשפוז. בחלוף פרק זמן זה, ומשלא חלה הטבה במצב, "פשט סירובו של הבעל את אדרת הסבירות".

מה ההבדל המעשי בין השופטת שטייניץ לשופט רובינשטיין? כזכור, השופטת שטייניץ קבעה כי יש לחשב את נזקיה של ר' לפי "אי כושר מלא לתקופה של שנה לאחר התאונה, ואי כושר של 25% ממועד זה ואילך". השופט רובינשטיין נדיב קצת יותר, וקובע כי יש לחשב את נזקיה לפי "אי כושר מלא לתקופה של 30 חודש לאחר התאונה ואי כושר של 25% ממועד זה ואילך".