ביעור החמץ הפנימי שלי: למה איני מרגיש שייך?
הרבה חמץ הצטבר לי על הלב, ואני רוצה לבטל ולבער אותו מבלי לוותר על עמדותיי. עמוק בפנים אני אוהב את כולם, אבל איכשהו נדמה לי כי הפכנו דומים ללבן הארמי, שנחשב לגרוע מפרעה. הוא רצה לפורר את הרִקמה הפנימית שלנו. אנא, אל תתנו לו לנצח
השנה תהיה לי עבודה רוחנית מיוחדת בליל הסדר.
כשאני אומר "עבודה רוחנית" אני מתכוון למאמץ נפשי ממוקד המכוון לשנות משהו בתודעה שלי. אני רוצה לצאת מליל הסדר
במצב נפשי אחר מזה שנכנסתי אליו.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
דומני, שהשנה יהיה לי מאמץ מיוחד, והוא להתחבר מחדש לעם שלנו. ב"להתחבר" אני מתכוון לאהוב, להרגיש שייך, להרגיש חלק מ... להיות סלחן לחולשות, מבלי לוותר על הרצון לשנות אותם; להרגיש בבית, להגיש גאווה על כל מי שהוא חלק מהמשפחה המורחבת הזו.
וידוי אישי קטן: קרה שמחוץ לישראל שמעתי פתאום דוברי עברית, והאינסטינקט שלי לחץ עלי להגיד שלום ומה נשמע. אך בשנים האחרונות אני נמנע. איכשהו, לא נוח לי. לא נעים לי. ואחר כך אני מתמלא ברגשי חרטה ונוחם.
זה לא פשוט לאהוב את כולם, הרבה חמץ הצטבר לי על הלב. הרבה חמץ שעושה לי רע, שאני רוצה איכשהו לבטל אותו ולבער אותו, מבלי לוותר על עמדותיי.
רשימת החמץ שעלי לבער השנה:
הנושא של 'שוויון בנטל' קשה לי ואולי אף מכעיס אותי. לא רק אי השוויון מכעיס אותי, אלא זה שלא נראה לי כי הציבור
סיפור טוב אחד
האמא של המתגיירות
ynet
מאות נשים ליוותה מרגלית הורבט מרמונצ'יק בתהליך הגיור, במשך 40 שנות עבודה. אף שלא זכתה לילדים משל עצמה, היו המתגיירות ילדותיה. אין פלא שמכנים אותה "מרגלית גיור"
החרדי או לפחות עסקניו, מרגישים רע עם אי השוויון. אני לא מרגיש שהתפקיד שנטלו על עצמם מחייב אותם להיות טובים יותר, להאמין יותר או לשקוד יותר על לימוד התורה. אני לא מרגיש שהם רואים בעצמם "חיילים" בישיבה, ולא סטודנטים.
מן הצד השני, הניכור מהיהדות קשה לי ואולי אף מנכר אותי. זה שהשבת נרמסת, וזה שאני פוגש באדישות בסיסית, בסבלנות כלפי נישואי תערובת, בהתרפקות המוזרה הזו על ברלין, 'בירת התרבות האירופית', שהייתה עד לא מזמן הבירה והמוח שמאחורי השמדת העם היהודי בצורה שיטתית. יש באוויר סוג של התפרקות מהעבר שלנו, מנכסי הרוח שלנו.
הגסות בכבישים, בשיח הוולגארי, במציצנות הדוחה והירודה בתוכנית הריאליטי, הגסות הפוגעת בציפור הנפש העדינה שלנו, האלימות בבתי הספר, ברחובות, הפשע המאורגן שנראה שהפך את הרחובות שלנו למערב הפרוע.
ספסרי הפנסיות שחולבים משכורות ענק, אבל כשהכספים שהשקענו בהם יורדים לטמיון הם מספרים אותנו בלי בושה, ולא מכניסים את היד לכיס הפרטי שלהם, המרופד במשמנים שנלקחו מאיתנו. היחס לניצולי השואה המחפיר בעיניי, הבלתי נתפס ומבייש ברמה שלא תשוער, וזה אנחנו.
סחר בבני אדם ובעיקר בנשים, שמתקיים מתחת לאף שלנו. נשים מוברחות לכאן כאילו היו גמלים, על מנת לספק את תאוותם הרגעית של גברים עמוסי הורמונים. ואיכשהו זה מתקיים ובהרחבה.
אני מתבייש במנהיגים שלנו שיושבים בבתי סוהר, שנשפטים על שחיתות כלכלית ומינית. זה ממש מבייש, גם אם לא יוצא דופן יחסית לאומות נאורות אחרות.
אני מתבייש ביחס לבעלי מוגבלויות, לשונים, זרים ואחרים. יחס מתנשא, לא מכיל, לא מקבל, שהופך קואליציה רחבה יחסית של אנשים לסוג של תת-אנשים. גם אם לא אומרים את זה, חשים את זה ומתנהגים בהתאם.
אני לא מרגיש שייך
הבעיה היא שהנקודות הללו מתחילות איכשהו להתלכד ולייצר תמונה, מפה שמאיימת להשתלט על הנפש שלי,
סיפור טוב שני
מלאכים בשחור
טלי פרקש
הדוסופובים קוראים להם "משתמטים" ו"אוכל חינם", אבל למחלקה שלמה בבית חולים, אי שם במרכז הארץ, הם מדליקים את האור. טלי פרקש עם סיפור מהחיים על שני אנשים בשחור
שמאיימת לצבוע את הקולקטיב כולו בצבעים מאיימים, דוחים, לא טובים. שצובעת את החברה שלנו, את העם, בצבעים שלא עושים לי טוב. שגורמים לי להסתייג ולחוש לא שייך.
רע ומר לי עם החמץ המאיים על נפשי, כי אני יודע שהעם שלי הוא עם נפלא. כי עמוק בפנים אני אוהב את כולם. כי עמוק בפנים אני יודע עד כמה האנשים נהדרים, ויש לי כל כך הרבה סיפורים חיוביים לספר על כל כך הרבה אנשים. אבל השנה אני חש שהצבעים הדוחים מאיימים להשתלט על הטובים, היפים וההרמוניים.
לבן הוא לא רק שם של צבע, הוא שם של אדם. לבן הוא הסבא שלנו לא פחות מאברהם אבינו. הוא האח של רבקה, אשתו של יצחק, בנו של אברהם, והוא האבא של רחל ולאה, האחיות, נשותיו של יעקב אבינו, ואימותיהם של שנים-עשר שבטי ישראל. איכשהו נדמה לי כי יותר כרומוזומים של לבן מפוזרים בדמנו, מאשר של אברהם.
ההגדה מגדירה את הסבא החביב הזה כצורר היהודים גדול אף יותר מפרעה הרשע: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשֹוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל".
אל תתנו ללבן הארמי לנצח
כל הפרשנים לדורותיהם עומדים ותמהים, מה יש לנו נגד לבן הארמי? נכון שהיה חמדן, וממש לא אהב את החתן שלו יעקב. הוא לא רצה לתת לו ללכת מעמו, ורצה שימשיך לרעות את צאנו. היו לו בוודאי תלונות כלפי יעקב. הוא היה בהחלט איש לא סימפטי, וזאת בלשון המעטה. אבל מכאן להפוך אותו לרשע יותר גדול מפרעה, שזרק תינוקות ממין זכר אל מותם אל היאור; שדיכא ושיעבד מיליונים בעבודות פרך אכזריות?
תשובות רבות ניתנו לעניין, אך השאלה בסופו של דבר, חזקה מרבות מהן. אני לא יודע אם תשובתי טובה, אבל היא משקפת את העבודה הרוחנית שלי בליל הסדר הקרוב. לבן משקף את האיום הגדול ביותר, את ההתפוררות בתוך המשפחה פנימה. הסב הקם נגד אחותו ובנותיו, נגד חתנו ונכדיו. הסב הרודה בהם על מנת לנשלם, וכדי לפגוע בהם. גם אם לא תכנן השמדה המונית מהסוג של פרעה, הרי ש הפגיעה וההתעללות האכזרית בבני משפחתו, מסוכנת יותר בפוטנציאל, משום שהיא יכולה לפורר אותנו מבפנים.
לבן מופיע בראש רשימת הצוררים כי הוא מאיים על הרִקמה הפנימית שלנו, על החיבורים שביננו. פרעה הוא איום חיצוני, אך לבן הוא איום פנימי.
השנה באופן מיוחד, נדמה לי שלבן הוא אויב לא פחות רלבנטי מפרעה-אחמדיניג'ד המאיים עלינו מבחוץ. לכן השנה אבקש מכל יושבי הסדר לספר סיפור טוב של נתינה, של גאולה, של יחד בתוככי החברה הישראלית שלנו. ננסה לספר סיפור אחר, אופטימי אך גם ריאלי של המדינה והעם שלנו, ונצא אוהבים יותר, מחוברים יותר.
שבת שלום וחג שמח!
לפנייה לכתב/ת 
לא הגרוע שבאויבינו. אחמדיניג'אד
צילום: Gettyimages
מומלצים
