110 אלף דולר לרכישת כליה. מאיפה יגיע הכסף?

השנה 2002. במשפחתי אין איש שכשיר מבחינה בריאותית לתרום לי כליה ואני מגיבה בכאבים לטיפולי ההמודיאליזה. לכן אני יוצאת לסקר שוק בין מתווכי השתלות כליה בחו"ל, הידועים בכינויים "מאכרים".

באותה תקופה חולשים על השוק הזה שניים. האחד מספק שירות VIP לעשירי העם, ידוענים, אחמי"ם ואנשי כוחות בטחון (האחרונים מקבלים מימון מלא מהמדינה). הוא מטיס אותם ואת תורמיהם לארצות הברית, משכן אותם במלון פאר והם עוברים את הניתוחים בבית חולים פרטי יוקרתי. עלות החבילה שלו 220 אלף דולר. השני מציע חבילה שעלותה כמחצית מסכום זה, והניתוח מתבצע בדרום אפריקה. אני קובעת פגישה עם השני.

איך הכל התחיל? הטורים הקודמים של יעל:

הזמן של יעל אוזל: האם היא תקנה כליה?

• "כמה זמן חיים עם זה?"; יעל מקבלת אבחנה קשה
• דמעות אשמה: המחלה הקשה של יעל עברה לתינוקת
• כישלון ההילר: 'חוזרת לרופא עם הזנב בין הרגליים'
• יעל רוצה עוד ילד - אבל הרופא מחייב כימותרפיה
• נשירה, דיכאון וכאב ראש: יעל מתחילה כימותרפיה
• "אמא, גם אני אעשה דיאליזה כמוך כשאגדל?"
  

כאן נחתמת עסקה לרכישת כליה

בקפטריה המרכזית של בית חולים גדול בשעת צהריים יושב זוג, איש גבוה ומוצק, אישה רזה עם כתמים סגולים תחת עיניה, מול איש כחול מבט במשקפיים מוזהבות מסגרת שמגיש להם מסמכים רבים לחתימה. אנשים חולפים על פנינו ואינם משערים שכאן, ברגע זה, נחתמה עסקה לרכישת השתלת כליה. תאריך היעד - בעוד שלושה חודשים. עד אז עלינו לגייס 110 אלף דולר לפי שער של כמעט 5 שקלים לדולר. בעסק הזה אין אחריות, אם תקרה חלילה דחיה או תקלה, הכסף ירד לטמיון יחד עם הכליה או, חלילה, יחד איתי.

יש לנו שלושה חודשים לגייס את הכסף. אנחנו זוג צעיר עם משכנתא, מהיכן נצליח ל"גרד" סכום כזה? כל מה שיש לנו, בתוספת עזרה מההורים, מגיע בקושי למחצית הסכום.

בקופת החולים אומרים שהיות ואין לי מספיק ותק בביטוח המושלם אהיה זכאית להחזר של 25 אלף דולר בלבד. יודעי דבר ממליצים לי לפנות לעזרת עמותת "קו לחיים". מנהל העמותה, הרב י', כבר ראה עשרות אנשים במצבי. הוא מסביר שהם לא נותנים כסף אלא מעמידים לרשותנו חשבון שמאפשר לתרומות להיות מוכרות לצורך מס הכנסה. הוא משבץ את פרטיי ופרטי החשבון במודעת בקשת תרומה עם לוגו של העמותה ונותן לנו שיעור מזורז לגיוס תרומות: " לתלות מודעה במקומות העבודה שלנו ולפרסם כתבה במקומון".

בחשש מה ועם לא מעט מבוכה אנחנו ניגשים לביצוע המלצותיו. להפתעתנו אנחנו עדים למסע מופלא ומרגש של דלתות שנפתחות לפנינו לרווחה. בעבודה אני מרהיבה עוז ותולה את מודעת בקשת התרומה שניסח והדפיס עבורי הרב. זרם בלתי פוסק של אנשים, עמיתיי לעבודה, נכנס למשרד או למעבדה בהם אני עובדת, עם מעטפות בידיהם. הם מתעניינים, חלקם ממלמלים במבוכה ברכות רפואה ודרך צלחה.

המקומון בעירי, מודיעין, מפרסם כתבה מחממת לב והטלפון של אלון לא מפסיק לצלצל. אנשים שאיננו מכירים תורמים סכומים קטנים שמתווספים אלו על אלו כמו כמו טיפות לנהר גואה. כך גם קורה במקום העבודה של אלון, במשפחה, בין החברים והשכנים. ועד ההורים בגן של בתי הגדיל לעשות ויזם הפנינג הפעלות לילדים עם משחקי ג'ימבורי, מתנפחים, קוסם ודוכני מזון - הכל בהתנדבות וההכנסות קודש עבור ההשתלה. נשימתי נעתקת שוב ושוב לנוכח גילויי ההתנדבות והנדיבות.

שבועות ספורים לפני תאריך הטיסה אנו עדיין רחוקים מסכום היעד. אלון, שהוא קצין קישור גדודי, מגוייס למילואים עקב מבצע חומת מגן. הוא אחראי לגיוס הגדוד. המג"ד ששומע את סיפורו משחרר אותו בתום שני ימי הגיוס. בתום המבצע גילה שמצבת גדוד המילואים שלו מופיעה כמעט בשלמותה ברשימת המפקידים בחשבון התרומות שלי...

הלא יאמן קרה

לקראת תאריך הנסיעה אנחנו מגלים שהשגנו את הלא-יאמן; נדיבותם של אנשים רבים מספור, שחלק גדול לא מכיר אותי אישית הביאה אותנו אל סכום היעד!

ההתגייסות הרבה לעזרתי מעוררת רגשות מעורבים קשים מנשוא של מבוכה, התרגשות והוקרת תודה. מצאתי לעצמי דרך מעשית לפרוק את הרגשות הללו באמצעות תרומות והתנדבויות קטנות לאורך השנים. במשך השנים שעבדתי, תרמתי מכספי ובתקופות שלא עבדתי, תרמתי מזמני לפרויקטים שונים שהאמנתי בחשיבותם. אני מאמינה שאדם שמקבל טוב מזולתו, גם עושה טוב הלאה וכך זה משתלם לכולנו. כמובן שגם ההיפך הוא הנכון. אני לא מתיימרת לטעון שהמחלה הפכה אותי לאמא תרזה. מי שמכיר אותי יעיד שאיני כזו. מצב רוחי נע בין דכדוך ורפיון ידיים לפעלתנות נמרצת ובין נרגנות לשמחה על כל הטוב שיש בחיי.

כיום אפיק ההשתלות הכליה המסחריות בלתי אפשרי כמעט, ולכן גורלם של הזקוקים להשתלה תלוי לחלוטין בנדיבות ליבם של אנשים אחרים שיסכימו לתרום את איבריהם או איברי יקיריהם (לאחר המוות). לכן שומא עלינו, נזקקי ההשתלות, להאמין בטוב שבאדם ובערבות ההדדית כי בלי זה אין לנו תקווה. לכן, בכל פעם שאני נתפסת ליאוש אני חוזרת בזכרוני לאירוע ההתגייסות ההוא ומתחזקת.

שתחזרי הביתה משתינה, את שומעת?

בינתיים מתברר שעוויתות הכאב שלי בזמן בזמן טיפולי הדיאליזה הן כתוצאה מרגישות להפרין - החומר המשמש למניעת קרישת הדם. החלפת החומר הזה בחומר נוגד קרישה אחר הופכת את הטיפולים לנסבלים הרבה יותר. בכל זאת, התאריך להשתלה כבר נקבע ואין דרך חזרה.

ב-17 במאי אנו נפרדים מבבת עינינו לשבועיים. שני זוגות סבים וסבתות אוהבים מופקדים לטפל בה בהעדרנו. שנייה לפני שאנחנו יוצאים בעד דלת הבית בדרכנו לשדה התעופה, היא רצה לחדרה וחוזרת עם סימניה עשויה מקל ארטיק עם לב אדום שהכינה בגן, ומושיטה לי אותה באומרה "זה כדי שתזכרי שאני אוהבת אותך!". חמי לוחש באוזני ברכה מקורית בסגנון האופייני לו "שתחזרי הביתה משתינה, את שומעת!".

בשדה התעופה של דרבן דרום אפריקה מקבל את פנינו יהודי מקומי ואוסף אותנו במונית גדולה.

איתנו נוסעים עוד כמה אנשים. לעיניי בולטת בחורה יפה עם שיער ארוך גולש בשחור בוהק. אני תוחבת לאלון מרפק; יש לי הרגשה שזו התורמת שלי. למחרת מסתבר שצדקתי. המאכר הזהיר אותנו שלא ליצור קשר אישי עם התורם/ת. אבל בחדר ההמתנה, לפני שאנחנו נכנסות לחתום על הצהרה פיקטיבית לגבי טוהר התרומה, אני לא מסוגלת להישאר חתומה. היא פותחת בשיחה: "את אמא?", אני מאשרת ומראה לה תמונה. היא מחייכת בשביעות רצון ומסבירה שזה היה התנאי היחיד שלה - לתרום כליה לאמא צעירה. אני לא יודעת מה לומר. מה עוד אפשר לומר למי שעומדת להציל את חייך מלבד תודה?

למחרת אני פוגשת בה שוב במבואה לחדר הניתוח. שתינו שכובות על אלונקות, מכוסות סדין ולראשנו כובע ניילון ירוק. פעימות לבי חזקות כל כך שנדמה ובכוחן להדוף את הסדין מעלי. בטח גם היא מרגישה אותו דבר. כשלוקחים אותה לחדר הניתוח אנחנו לוחצות ידיים ולוחשות זו לזו "בהצלחה!". אני מוכנסת לאותו חדר ניתוח כחצי שעה אחריה. המחשבה שעוברת במוחי לפני שאני מורדמת היא: כשאתעורר אהייה מושתלת כליה!