הסוס הטרויאני של אובמה

”אני ירא את הדנאים גם בהביאם שי", התריע לאוקון, כהן אפולון בטרויה, לפני בני המקום כשסוס העץ הונח לפתח מבצרם. במידה רבה אותה אזהרה עתיקה נשכחה באחת מלב רבים מאיתנו בשבוע החולף כשהנשיא האמריקני ברק אובמה טרח עד מאוד למרק לנו את האגו, ובמקביל להיות נושא הבשורה כי "לעולם לא נצעד לבד".

הבעיה הקטנטנה היא שעלעול קצרצר בקורות הקדנציה הראשונה שלו - החל בנאום קהיר מ-2009, בדרישה להקפאה מוחלטת של הבנייה גם בשכונות בירושלים כמו גילה, בהתנערות מוחלטת מהבטחת בוש לשרון בנוגע לגושי היישובים, וכלה בחיכוכים היזומים עם ההנהגה הישראלית - אמור לעורר חשד קל שתוכו של "הסוס הנשיאותי" לא בהכרח כְּבָרוֹ, ושמאחורי שבחיו וקילוסיו מסתתרת לה כמעט אותה גברת מהקדנציה הקודמת, אם כי בשינוי ניכר של האדרת.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

אתגר אינתיפאדת הקמפוסים בחו"ל / צחי גבריאלי

ההספדים לסולודקין - שיא הצביעות  / אסתר הרצוג

בלי ז'קטים. תמונת הביקור(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ייתכן אומנם שניסיונותיו הכושלים של אובמה בכהונה הקודמת להתניע את "תהליך השלום", בעיקר באמצעות הפעלת לחץ דווקא על ישראל והטחת האשמות במנהיגיה, תרמו למחשבה המחודשת בבית הלבן על הצורך בהחלפת הדיסקט המזרח-תיכוני, אבל דומה שמה שהכריע את הכף בעד שינוי האדרת הוא ההכרה שהטקטיקה הקודמת כשלה בקול גדול. מכאן קצרה הייתה הדרך לאימוץ טקטיקה חלופית, שכבר הוכחה כאפקטיבית, למשל בידי ביל קלינטון, שלמרות תוכניתו הרת האסון ("מתווה קלינטון"), הוא נותר דמות אהודה למדי אצלנו. "לעולם אל תפריע לאדם שמחמיא לך", קבע אושו. את זה הבין קלינטון, וכל הסימנים בשטח מלמדים שגם אובמה הפנים היטב את העיקרון.

גם אם מסע ההופעות הנשיאותי המתוקשר, על שלל המחוות שבו, לא הפך לחלוטין את קערת האמון והאהדה המקומיים כלפיו על פיה, והתואר "מלך הלבבות המקומי החדש" עדיין לא בכיסו - הצליח אובמה לתקן לא מעט מהרושם השלילי כלפיו בישראל. מבחינתו, זה עשוי להיות מתת מדיני שלא יסולא בפז לכשנידרש לפרוע את שטר הוויתורים הטריטוריאליים.

מקצת מהתשלום הראשון לכך ניתן כבר ב"נאום המלך" בבנייני האומה, עם הרטוריקה הזכורה מהקדנציה הראשונה על הכיבוש והגירוש, ועל התקווה האבודה של הפלסטינים, כאשר באפילוג של הנאום טרח להפציר בדור הצעיר ללחוץ על מנהיגיו ליטול סיכונים למען השלום עם הפלסטינים. מעבר לקביעתו המופרכת ש"מנהיגים פוליטיים לא ייקחו סיכון אם האזרחים לא ידרשו מהם לעשות זאת", שכן לפחות מבחינה ההיסטורית מנהיגים (גם אמריקנים) לא נטו לשאול את פי העם בטרם נטלו סיכונים - עצם דבריו לצעירים כי "אתם חייבים ליצור במו ידיכם את השינוי שאתם רוצים לראות" אינו פחות מקריאה מחוצפת להתקוממות אזרחית מול החלטותיהם הלגיטימיות של נבחרי ציבור במשטר דמוקרטי.

האם לא נטלה ישראל על עצמה סיכונים של ממש בהסכמי אוסלו, ובתמורה זכתה במרחץ דמים בעריה ובפרבריה? כלום נדרשה לעשות זאת לפני כן בידי העם? האם לא לקחה על עצמה סיכונים גדולים ואף מופקרים בקמפ דיוויד ב-2000, שבעקבותיהם פצח הפרטנר הפלסטיני בפעולות טרור נוראיות? האם בוועידת טאבה ב-2001, במקביל לטרור ולהרג שזרעו הפלסטינים ברחובות ישראל, לא שב ברק ושיפר את הצעותיו לערפאת, ושוב הושבו פניו ריקם? האם נמנעה ישראל מליטול סיכונים ביציאתה מעזה ב-2005? האם ב-2007 לא הציע אולמרט לאבו מאזן הצעות נדיבות בהרבה אף מאלה של ברק, שהדהימו גם את האמריקנים, ושוב נדחה?

לפיכך, קצת קשה לראות איך מי שבכבודו ובעצמו מודה, כי "הצעתם הצעות מדהימות לפלסטינים באנאפוליס, נסוגותם מעזה, וקיבלתם טרור ורקטות" - מאמין בכל לבו באפשרות ההסדר עם הפלסטינים עוד בימינו. לפחות את נאמניו הישראלים החדשים, קשיים לוגיים מעין אלה לא טורדים במיוחד, מן הסתם גם בגלל בגדי המלך (או הנשיא) החדשים שלו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il