מכה של קבוצה
חובבי ספורט? אז אתם בטח מכירים את התחושה. רגע אחד אתם שמחים - ואז הכל מתנפץ לרסיסים, הקבוצה שלכם שוב הפסידה. צוות ynet ספורט נזכר ברגעים אומללים
כל חובב ספורט מכיר את התחושה הזאת. הציפייה, התקווה, האושר שנמשך כמה רגעים ואז נמחק עם אכזבה קשה ודמעות. בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים כדורגל, כדורסל, ואפילו פוטבול. צוות ynet ספורט שופך את הלב ומספר על אותה קבוצה שהכתה בו כל כך חזק - עד שלא ישכח את הכאב.
- איפה הכסף? אריה מליניאק עושה סדר
- איפה אתם בחג? סידור ספורטיבי לחג המצות
- ספורטאי ישראל מספרים מה נשתנה הלילה הזה
- שרון דוידוביץ' מנקה מדפים לקראת הפסח
לב שבור, תחושה מתוקה / שרון דוידוביץ'
יוטה ג'אז שברה לי את הלב יותר מפעם אחת. היא רמסה אותו, כיווצה אותו, חתכה אותו לחתיכות קטנות וזרקה לפח. ולא, זה לא רק מול ג'ורדן ב-97, ואפילו לא ב-98 כשהיה להם את יתרון הביתיות מול שיקגו. זה היה עוד ב-96 כשהפסידו במשחק 7 הקובע בגמר המערב לסיאטל. או ב-99, עם קארל מאלון ה-MVP מול סקרמנטו. וב-2000 מול פורטלנד. וב-2001 מול דאלאס בסיבוב הראשון.
אבל אז מאלון עזב את סולק לייק סיטי, ג'ון סטוקטון פרש, ולא נותר מי שישבור לי את הלב. נשארתי לבד, בלי אהבה אמיתית. בלי שחקנים שיגרמו לי לחלום שאולי, יום אחד, הם כן יצליחו. אבל זה לא קרה. זה גם לא יקרה. לב שבור זו תחושה מתוקה, תופתעו.
משה סיני שבר לי את הלב / אילן גופר
בעונת 83/4 נשבר לי הלב בפעם הראשונה בחיים. לא, זו לא הייתה נערה תמה מהשכבה או שחקנית קולנוע עוצרת נשימה, זו הייתה דווקא בית"ר ירושלים שעשתה זאת. הייתי נער שרק נכנס תחת עול המצוות וכבר סגרתי כמה שנים של אהדה לקבוצה עם המנורה על הלב ועם אורי מלמיליאן במרכז השדה.
הפועל תל אביב הורסת לבית"ר את החגיגות
מדי שבת הייתי נצמד אל מקלט הרדיו (כמו שקראו לו אז), ומאזין למאיר איינשטיין או כל שדרן אחר, מגיש את שירים ושערים. מה שבטוח, מי שזה לא היה - עמי פזטל היה לצידו.
הסיפור ידוע, בית"ר הובילה ב-13 נקודות בדרך לאליפות היסטורית, אבל אז מכבי חיפה החלה לדהור ובית"ר - לרעוד, עד שהירוקים זכו באליפות ושברו לנער צעיר את הלב. לא אשכח למשה סיני את אותו אחה"צ קטלני עם הפועל ת"א בימק"א, אותו אחה"צ שהרס את חלום האליפות. כן, סלחתי. חג שמח.
נאחס גרמני / רענן וייס
ספק אם יש קבוצה כל כך לוזרית בכדורגל הגרמני כמו שאלקה 04. במאי 2001 היא הייתה אמורה לזכות באליפות ראשונה מאז שנת 1958. היא הוליכה את הטבלה לאורך רוב העונה, אבל ראתה את פטריק אנדרסון מבאיירן משווה מול המבורג בדקה ה-94 של תוספת הזמן. אגב, שמו של אנדרסון, שלא ממש הותיר חותם על הבווארים מלבד אותו גול, הפך למילת גנאי בגלזנקירשן.
ב-2007 היא הייתה קרובה גם כן לזכות באליפות, אבל הייתה צריכה ניצחון בדרבי על דורטמונד, מחזור אחד לסיום העונה. זה שוב הסתיים במפח נפש, ועוד מול היריבה המרה.
גם העונה חשבו הרויאל בלוז שהם ימתיקו את השנה הקטסטרופלית בעלייה לרבע גמר הצ'מפיונס. גלאטסראיי נראתה כיריבה הנוחה ביותר. שבוע לאחר מכן הוחתמו ווסלי סניידר ודידייה דרוגבה. מזל נאחס, כבר אמרנו.
צעירים? חסרי מנוח! / אופיר להב
השנה: 1998. דנה אינטרנשיונל זוכה באירווזיון, פרשת ביל קלינטון ומוניקה לווינסקי מתפוצצת, הפרק האחרון של סיינפלד משודר ברחבי העולם, אבל אותך בתור ילד מעניין דבר אחד - מכבי חיפה זוכה בגביע המדינה אחרי 0:2 מתיש על הפועל ירושלים בהארכה.
מאז חולפות השנים, ובכל פעם מכה בנו נאחס אחר: ב-2002 זה היה ג'ובאני רוסו הגדול, שהחטיא את הפנדל המכריע בדו קרב מול מכבי ת"א בגמר, ונתן לאבי נימני לחגוג על חשבוננו ולהרוס לנו דאבל. ב-2007 ו-2008 – הפסדים מביכים בשלבים מוקדמים להפועל ר"ג ומכבי נתניה, גם ב-2009 אין נחת עם 2:1 לבית"ר ירושלים בגמר מרגיז במיוחד.
ואז מגיעות השנתיים האחרונות, וסף העצבים - בשמיים. בגמר 2011 סלים טועמה מהפועל ת"א מנצל את הנאיביות שלנו ומפציץ כבר בדקה השנייה, לנו, שרואים את הזוועה מהקהל, יש עוד 88 דקות כדי לעכל ששוב - אין גביע. בשנה שעברה, כשחשבנו שהנקמה הגדולה באדומים מגיעה ואפילו הראנו אופי בגמר, באה ההשתטחות המוזרה של משומר על קו השער בדקה ה-92 ואיתה גם הגול של נוסא איגיבור, ברגע האחרון. כמה עוד אפשר לסבול? יאללה חיפה, רוצים גביע!
הקסדה ששברה אותי / אדם גלס
לפני כחצי שנה, במהלך טיול בארה"ב, הגענו לאחת הערים הנהדרות באימפריה של ברק אובמה, ה"פיינסט סיטי" של אמריקה - סן דייגו. מזג האוויר, החופים ומקומות הבילוי הם רק חלק ממה שלעיר הגדולה בדרומה של קליפורניה יש להציע, קבוצת פוטבול מאידך, זה כבר סיפור אחר.
למרות שהיא קיימת כבר עשרות שנים, סן דייגו "צ'רג'רס" מעולם לא זכתה בסופרבול, אליו היא גם הגיעה רק פעם אחת בלבד. אני לא יודע אם מה שגרם לי להידבק בחיידק היתה מכת השמש שקיבלתי באצטדיון "קוואלקום", הבירה, הנקניקיות, המעודדות השוות או הניצחון המטעה בו צפיתי כאשר ה"בולטס" (כינוי הקבוצה בעקבות סמל הברק שמככב בלוגו של המועדון) הביסו את "טנסי טייטנס" החלשים, אבל האמת זה כבר לא ממש משנה. אני התאהבתי ב"צ'רג'רס", ומחובב פוטבול שצופה רק בסופרבול השנתי הפכתי לאוהד שרוף שעוקב 24/7 אחרי כל התוצאות והידיעות על הכחולים-צהובים.
הבית שלי כיום מלא בחולצות, כובעים, כדורי פוטבול קטנים ואפילו קסדה בגודל אמיתי שעושה את דרכה באונייה לישראל, מה שגרם לאשתי לאיים עליי שאם המצב ימשיך להחמיר אני אשן עם הקסדה מחוץ לבית. לצערה, אני בשלב שבו כבר אין דרך חזרה כאשר גם שבירת כל שיאי הלוזריות של הקבוצה העונה שהתקיימה כמובן בתאריך יום ההולדת שלי, לא הצליחה לשנות את הסטטוס.
במסגרת ה"מאנדיי נייט פוטבול" אירחה סן דייגו ב-15 באוקטובר את היריבה המרה, דנבר ברונקוס, לקרב ישיר על ראשות חטיבת ה-AFC מערב. המחצית הראשונה הייתה חלומית, ההגנה הייתה מעולה, ההתקפה נהדרת ולהפסקה ירדנו ביתרון מבטיח של 0:24. בעקבות השעה המאוחרת בארץ לא הצלחתי להחזיק מעמד למחצית השנייה, אבל לפחות הלכתי לישון מבסוט עם חיוך על הפנים. אלא שאיך שאני נכנסתי לעולם החלומות, ה"צרג'רס" נכנסו לסיוט ענק.
באחד הקאמבקים האדירים בהיסטוריה של ה-NFL (בהשוואה לכדורגל זה בערך כמו להוביל במחצית 0:4 ולהפסיד 5:4 בסיום), סן דייגו נחנקה. דנבר נתנה הצגה ובמשחק יוצא דופן, האורחים מקולורדו הצליחו למחוק את הפיגור הגדול, לשמור על "שער" נקי ולנצח 24:35.
תוצאה מדהימה וללא ספק אחד מרגעי העונה, אם אתה אוהד ה"ברונקוס" או סתם אוהד נייטרלי חובב פוטבול, אבל לא ממש אם אתה אוהד ה"צ'רג'רס". סן דייגו אגב סיימה את העונה האחרונה עם מאזן שלילי, לא הצליחה שוב להעפיל לפלייאוף ולקינוח - השנה נגמרה עם פיטורים של המאמן והג'נרל מנג'ר. אני בכל אופן, כבר לא יכול לחכות לתחילת העונה הבאה.SDC 4 LIFE!. BOLT UP
מכה שכולה בשר ודם / צביקה נעים
אחד הדברים הכי מבאסים עבור אוהד כדורגל זה לגלות שאלילי נעוריו, אלה שנשא אליהם עיניים בהערצה ושגזר כל תמונה שלהם מהעיתון והדביק במחברת חומה, הם בסך הכל בני אדם. לפעמים הם אפילו בני אדם לא משהו.
מוטל'ה שפיגלר מצליח להפוך את הבאסה הזו למכה כואבת במיוחד. המרדף הפתטי שלו אחר כבוד, ההצטנעות המזויפת כאילו לא לדבר על עצמו, אבל להזכיר בפעם האלף את מכסיקו 70 והאובססיה שלו שתמיד מתחילה במילה 'אני' ונגמרת בהטפת מוסר לכל מי שניצב ממול - זה מעיק על כולם, אבל על אוהדי מכבי נתניה במיוחד.
מבחינתנו זו מכת ברד של מילים מיותרות, מכת דברת יהירה ולעיתים מטורללת, מכת מבוכה שמכווצת לך את הבטן. מבוכה שאפילו התמונות בשחור לבן במחברת החומה לא מצליחות להעביר.
הבי"ס של החיים / אליסף דעואל
בבית הספר היסודי בו למדתי, החלוקה בין הכיתה שלי, ו'1 לבין הכיתה המקבילה, ו' 2, הייתה ברורה לחלוטין, אפשר לומר דיכוטומית. הם החנונים ואנחנו המגניבים, הם שרים 'יונה פעמונה' בטיול שנתי ואנחנו "מי שלא מוחא כפיים בן זונה", הם עושים מסיבות יום הולדת עם קוסם ואנחנו מעגלי דיסקו פרועים, הם אוכלים עם מפיות בהפסקה ואנחנו זורקים את הסנדביץ' לפח כדי להספיק לשחק כמה שיותר כדורגל. כך התנהל לו העולם וכל ניסיון לערער על הסטטוס קוו הזה היה בבחינת התערבות גסה יותר בסדר האלוהי מאשר דולי הכבשה המשובטת.
אליפות בית הספר בכדורסל הייתה אמורה להיות מפגן כוח מושלם עבורנו. שירת הברבור של נבחרת החלומות המופלאה שלנו, הזדמנות אחרונה להשפיל את הסמרטוטים מהכיתה המקבילה בדרבי השכבתי הגדול, רגע לפני שעולים לחטיבת הביניים והכול מתפרק.
ניצחון 2:20 בשלב המוקדם רק הדגיש עוד יותר את פערי הרמות לקראת הגמר. בפועל, דברים התנהלו לא כפי שציפינו. עם מטען כבד של שאננות, רשמו חבריי לכיתה הופעה איומה אך למרות זאת דקה לסיום הובלנו ביתרון של חמש נקודות.
אור, השוטינג-גארד של ו'2, בניסיון נואש להחזיר את קבוצתו למשחק ניסה זריקה מחוץ לקשת. על פניו, מהלך מתבקש אלא שבפועל אינני חושב
שזכיתי לראות באותם ימים ילד בגילי אשר בכלל מצליח לפגוע בטבעת ממרחק כזה, לקלוע? בערך כמו הסיכוי שאיילת שקד ומירי רגב יביימו את 'חמש מצלמות שבורות 2'. אם כן, קריירת הקולנוע של חברות הכנסת החלה באותו הרגע. הכדור נכנס.
חצי דקה לסיום וזה רק שתי נקודות הפרש, בשלב הזה כל החלומות על השפלה, רמיסה והתעללות בגופה כבר נגוזו. אני יושב ביציע האבן, כמעט דומע מההתרגשות והלחץ ורק רוצה לנצח, כדי שהכול ימשיך כרגיל, כדי שהשמש תזרח מחר בבוקר והגלים יכו בחוף. בן, רכז נמוך קומה וזריז כמו שד מוביל את ההתקפה האחרונה של ו' 2. עד היום אינני יודע מה עבר בראשו כשהחליט ללכת על הקופה, לשים את כל הז'יטונים שלו על משבצת בודדה ברולטה ולהכריע את המשחק בשלשה במקום לחפש זריקה פשוטה לשתיים וללכת להארכה. וכמו בהילוך איטי בסרט, ראיתי את הכדור הקשתי שלו חודר פנימה מבעד לטבעת ונופל אט אט לרצפה, ויחד איתו גם כל הכבוד העצמי שלנו.
לפנייה לכתב/ת 
