מבוגרים חסרי מנוח: בני 70 ולא רוצים לפרוש
תמי, בת 63, מסתובבת בין חיילים עם משאית שהפכה למזנון נייד; פנינה, 74, מצלמת בכל הארץ; בוריס בן 71, מדריך עובדים במפעל ויש גם חברה שמכשירה עובד בן 75: הכירו את אלו שרוצים לעבוד לאחר גיל הפרישה - והמעסיקים שמעודדים זאת
עוד כתבות במדור קריירה:
- בנק ישראל ימליץ להעלות את גיל הפרישה
- סבא, בוא לעבוד: התנועה לביטול גיל הפרישה
עתירה לבג"ץ: לאפשר לעבוד גם לאחר גיל 67
מויאל לא יחידה - ביחד עם תוחלת החיים שמטפסת ועולה, לא מעט אנשים מעידים כי אינם רוצים להפסיק לפתע את מרוץ החיים בהגיעם לגיל הפרישה. לעתים הם אף אינם יכולים לעשות זאת בשל קצבאות ופנסיות קטנות מדי. האוצר מתכנן מצידו להעלות את גיל הפרישה הקבוע בחוק מ-67 ל-70, כשממול ניצב שוק תעסוקה קשה, בו מבוגרים מתקשים למצוא עבודה ואם מצליחים אז במשכורות נמוכות בדרך כלל.
ארגונים וגופים שפועלים בתחום מתנגדים להעלאה גורפת, אך כן קוראים לבטל את חובת הפרישה והותרת שיקול הדעת בנושא בידי העובד. רובם גם מנסים לפעול בתחום ולתווך בין המעסיקים לעובדים, באחוזי הצלחה משתנים. בכתבה זו פגשנו אנשים בגילאי הפנסיה שלא מעוניינים להפסיק לעבוד – ומעסיקים שמאפשרים להם לעשות זאת.
לנוח? "בשישי-שבת וחגים"
מויאל, שעבדה בעבר כמנהלת חשבונות ומזכירה בכירה בחברות ורשויות, החליטה לצאת לדרך עצמאית לאחר שקיבלה הצעה מפתה לפרישה מוקדמת. היא פתחה את הפונדק הנייד לו היא קוראת "המזנון המעופף", החלטה שנבעה לדבריה משילוב של סיבות, בהם אהבתה לחיילים ורצון לשינוי משמעותי בחיים.
"אני מסוג האנשים שלא יודעים לא לעבוד", היא מעידה. "כהורה יש אילוצים רבים, אך מהרגע שיצאתי לפנסיה אני הרבה יותר פורחת. התפניתי לחיים עם כוחות מחודשים וזה עושה חשק לעבוד כמה שיותר. רציתי לצאת מהמשרד הממוזג אל העולם וחשבתי על המון אפשרויות, כמו בית קפה או חנות קטנה, אבל זה המון הוצאות אז העדפתי לפתוח עסק קטן וסולידי".
לשאלה מתי היא עשויה לפרוש היא עונה: "למה לפרוש? אני לא אוהבת לנוח, אני נהנית מהעשייה. הגוף מגרד לי כשאני יושבת יותר מדי. אפשר לנוח בשישי-שבת ובחגים. בעלי אמר לי פעם, ובצדק, שכמו שחולה ימות אם יורידו את האינפוזיה – כך אני אם יורידו לי את העבודה. ראיתי חברים שיצאו לפנסיה ונהנו בחצי השנה הראשונה אבל בשלב מסוים נכנסו לדיכאון. אני מיד פתחתי עסק ואני מאושרת".
מנהלת חשבונות בת 78
אביבה קציר בת ה-78, שהשאירה הרחק מאחוריה את גיל הפרישה, עובדת מזה כ-30 שנה בהנהלת חשבונות בקיבוץ הדרומי בו היא מתגוררת, כיום בחצי משרה. היא מעידה כי העבודה מספקת לה עניין ותעסוקה, שכן ילדיה כבר בגרו ועזבו את המקום. "אין לי תחביבים חוץ מטיולים ויש לי משק בית מצומצם. זה מותיר לי מספיק זמן לעבוד".
קציר מעידה שכאשר הגיעה לגיל פרישה - השאלה לא עלתה כלל על הפרק. "הקיבוץ היה עדיין שיתופי והמשכתי לעבוד באופן טבעי", היא מספרת. "לא קיבלנו משכורת והיה נהוג שממשיכים לעבוד במקומות שניתן לעשות זאת. לפני כ-6 שנים הקיבוץ הופרט ומאז אנו מקבלים משכורת. המשכתי לעבוד גם לפני, אך עכשיו בין היתר טוב לי גם עם תוספת הכסף".
גם פנינה אבן-טל, אם לשניים וסבתא ל-5, קמה מדי בוקר לעבודה בגיל 74, כצלמת עצמאית המתמחה בלהקות מחול. משך שנים ארוכות היא שימשה אחות בכירה בבתי חולים ובהמשך עבדה כמזכירה בחברת הייטק. במקביל עסקה באמנות ובצילום, אך רק בגיל 65 החליטה לפתח קריירה בתחום ועד מהרה זכתה להצלחה כשכתבה בפרסים על פועלה וכשצילומיה הוצגו בתערוכות ועיטרו שערי מגזינים בחו"ל.
עבודתה, שכוללת גם נסיעות ברחבי הארץ, מתחילה בשעות הבוקר ונמשכת כ-8 שעות בממוצע, אך לעתים גם נגררת אל השעות המאוחרות. העובדה שעיסוקה מצריך התמצאות במחשבים לא הרתיעה אותה, היא למדה גרפיקה ובמקרה הצורך שואלת את הנכדים. "אני עובדת כיום שעות על המחשב", היא מספרת. "זה לא היה פשוט, אבל אני לומדת כל הזמן, עד להשגת שליטה". אבן-טל גם חברה כיום בארגון הבינלאומי סורופטימיסט העוסק בקידום מעמד האישה.
"לא רוצים לפרוש מהחיים בגיל 60"
לא כל מי שרוצה לקום בבוקר לעבודה לאחר גיל הפרישה - מצליח לעשות זאת בקלות. עובדים נתקלים כבר בגילאי 40 בקשיים בהשתלבות בשוק התעסוקה, על אחת כמה וכמה בגילאים מבוגרים יותר. "יש קושי רב", מתוודה אלישע פוקסמן בן ה-64, תושב רעננה שחזר לארץ לפני כשלוש שנים, לאחר שהות של מספר שנים בחו"ל בהן עבד בייזום פרויקטים בתחום החקלאות.
פוקסמן, אב לארבעה וסב ל-21 נכדים וחצי" כהגדרתו ("אחד בדרך"), מספר כי החליט לשנות כיוון בשובו והוציא רישיון לתיווך נדל"ן, אך מאמציו להשתלב בתחום לא צלחו. "ניסיתי לפנות למקומות ולתחומים שחשבתי שאני מתאים להם, אבל כשנתקלים בגיל זה נגמר. אם אין לך קשרים אישיים ולא מבינים שאתה יכול לתרום - לא מתייחסים אליך, חד וחלק".
בשלב מסוים נרשם לסדנא של "מכון שיפור" לבני 60+, שנועדה לספק כלים להשתלבות בעבודה. את עבודתו הנוכחית, כיועץ חקלאי לפרויקטים, השיג לבסוף בזכות קשריו, אך פוקסמן אינו מבטל מתרומת הסדנא. "אולי זה קיצוני, אך הקורס מעניק ביטחון שאתה עוד שווה משהו", הוא אומר. "לומדים טכניקה לכתיבת קורות חיים מתאימים לגיל ונפגשים עם אנשים במעמד ובמקום שלך. זה בהחלט תורם להרגשה יותר חיובית".
בקורס, כך הוא מספר, נחשף לכך שבעולם המערבי יש הרבה יותר מודעות להעסקת מבוגרים, בעיקר במתן שירות, בזכות הסבלנות המאופיינת עם הגיל. "המציאות בארץ עוד לא כזו", הוא מציין. "אני לא חושב שגיל מהווה מגבלה. וזה פספוס של כל המערכות".
ד"ר אוהלה אביניר, מנהלת ההדרכה במכון, מסכימה כי יש לשנות את התפיסה שגיל הוא מחסום בעבודה. כשהסקטור הציבורי מפריש עובדים בגילאי 50, זה משפיע גם על המעסיק הפרטי. המחשבה היא שהם פחות רלוונטיים אך זה לא נכון, אנשים לא רוצים לפרוש מהחיים בגיל 60. היום כבר מדברים על אנשים בגיל 85 שרוצים לעבוד. גיל הפרישה צריך להיות בהתייחס ליכולות של הבן אדם ולא לגיל".
המכון מנהל קורסים להשתלבות בעבודה עבור גופים ממשלתיים, עיריות וגופים נוספים. אביניר מעידה כי הפעילות מתמקדת בשנים האחרונות, באוכלוסיות מבוגרות, עבורם קורסים נפתחו יעודיים בעלות נמוכה. "אופי הפרויקטים השתנה עם המציאות", היא מסבירה."פעם התפיסה היתה שמדובר בפנסיונרים וצריך להעניק להם שירות בהתאם, איך להסתדר עם תקציב הפנסיה ולבלות את שעות הפנאי. כיום אוכלוסיות אלה מתועלות להשתלבות בעבודה".
אחת הבעיות שהם אבחנו בתחום, הוא שעובדים לא תמיד מנווטים את החיפושים למקומות המתאימים. "הרבה מנהלי משאבי אנוש אומרים שהגיל לא פרמטר, אך יש פחות מידע על מה קורה בשטח", היא אומרת. "עם זאת עיקר הבעיה היא שרבים לא יודעים איפה לחפש ואיך, פונים לאפיקים עם תקרה כמו הסקטור הציבורי או עולם הטכנולוגיה, מקבלים תשובות שליליות וכתוצאה - חווים חוויות שליליות. אם אדם מכוון לכיוון נכון, שמבוסס על המיומנויות שלו, התשובות חיוביות".
בחלוקה גסה, אביניר ממליצה למחפשי עבודה בגיל השלישי לפנות לאפיקים של הדרכה, הוראה, יעוץ, שירות לקוחות, מענה טלפוני וניהול קורסים. עם זאת, היא מסכימה כי מדובר במשכורות נמוכות יותר. "זה נכון ולעתים אדם עלול לחוש שזה מבייש, אך זו המציאות בשוק וזה עדין יותר טוב מכלום בעיני. אין לי ספק שיש אנשים מיואשים והפתרונות לא מאוד קלים, אבל מה שצריך הוא לקחת את הכישורים שנצברו ובמקום לחפש עבודה במקצוע – לצקת מהם לתחומים אחרים שימצאו בהם עניין, כמו לצאת לדרך עצמאית למשל".
דליה כץ בת ה-65, מגשרת בעיסוקה ואם לשני בנים בוגרים, פתחה לפני כשנתיים את "צדק חברתי לגיל השלישי" בפייסבוק. "מדברים על מעמד הביניים, אבל מרגע שאנשים יוצאים לפנסיה מתייחסים אליהם כלא קיימים", היא מסבירה. "זו קבוצה מאוד חשובה שמתחזקת את המערך המשפחתי - מצד אחד מטפלת בהורים שנמצאים בגיל הרביעי ומצד שני תומכת בילדים. אי אפשר להתייחס בצורה זהה לאדם בן 60 ולאדם בן 90, זו לא אותה אוכלוסייה".
כץ מפרטת כי רבים מהמבוגרים נותרים עם תקציב קטן שאינו מספיק לצורכיהם למשך שנים ארוכות וכתוצאה, נזקקים יותר מבעבר לשירותי הרווחה. "הרוב מקבלים בין 1,500 ל-2,100 שקל ומכיוון שקודם לכן המשכורת היתה הרבה יותר גבוהה - יש ירידה חדה מאוד ברמת החיים", היא מסבירה. "רק שליש מקבלים פנסיה, הרוב חיים מחסכונות או אי חסכונות".
כדי לפתור את הבעיה, היא מציעה להעלות את הקצבאות, לאפשר גמישות ביציאה לפנסיה ולעשות פרויקט תעסוקה ארצי לבני 60 ומעלה. היא מוסיפה שהכישורים אותם צברה מניסיונה כאשת מחשבים ומורה בעבר, העניק לה את הביטחון לצאת לדרך עצמאית. "צריך ללמד את האוכלוסיה המבוגרת מחשבים ומונחים חשובים", היא מסבירה. "אני יודעת כמה זה הקל עלי שהייתי מעודכנת".
בד בבד, כץ יוצאת נגד קמפיינים שקוראים לאזרחים ותיקים להתנדב. "למה שלא יתגמלו אותם?" היא תוהה. "רוצים שאנשים בגיל 60 ומעלה יתנדבו אך לא כולם יכולים כי אין להם כסף. אנשים מגיעים לחרפת רעב וגם אם לא, הם חיים על הקשקש – האם לקנות מתנה? לעזור או לא לעזור לילדים?".
מקומות שמאפשרים לעבוד
אייל שליט, מנכ"ל סל שירותי סיעוד, מציין כי הוא מכיר את הדעות הקדומות נגד העסקת מבוגרים ומתנגד אליהן נחרצות. "אלה העובדים הכי טובים מבחינתי", הוא מדגיש. "זו האוכלוסייה המתאימה ביותר מבחינת רמת השירות הגבוהה, המשמעת העצמית, מוסר העבודה הגבוה והמוטיבציה", הוא קובע.
בחברה, שמספקת שירותים רפואיים לגופים שונים במשק, מעסיקים עובדים רבים שחצו את גיל פרישה, בעיקר כאחיות וכטכנאים ללקיחת דם. להערכתו מדובר בכ-20% מבין 400 עובדי החברה, שחלקם מוכשר לעבודה גם ללא ידע מוקדם בתחום. העובדת הכי מבוגרת בחברה כיום היא בת 73, ובקורס שייפתח לאחר החג צפוי אף להשתתף אדם בן 75.
רוב העובדים המבוגרים מועסקים בחצי משרה, 4 שעות בבוקר, 5 ימים בשבוע. שליט אמנם מודה שקשה להתקיים רק מעבודה זו, אבל היא בהחלט מאפשרת השלמת הכנסה. חלק ניכר מהעובדים הגיעו למקום דרך עמותת והדרת, שמתווכת בין עובדים מבוגרים למעסיקים. "מפנים אלינו אנשים ואנו מתחילים בהליך של קליטה, הכשרה והעסקה", הוא מספר.
בתוך כך הוא מדגים כי ממש באותו הבוקר - שתי טכנאיות דם צעירות לא הגיעו לעבודה באחד המוקדים. רק הטכנאית הנוספת, כבת 50, התייצבה וטיפלה בכ-120 אנשים לבדה. "אני נדרש לשמור על רמת שירות גבוהה ויציבה. גם אם הסטודנטים לעתים מהירים יותר - המבוגרים עדיפים מבחינת אחריות, שיקול דעת וקור רוח".
גם בחברת ייצור הכבלים סינרג'י בשער הנגב, אחוז ניכר מבין עובדי החברה חצו את גיל 50 ויש מספר עובדים שממשיכים לעבוד במשרות חלקיות לאחר שחצו את גיל הפרישה. החברה גם פתחה לאחרונה קורס מקצועי להכשרת מבוגרים לעבודה במפעל, באמצעות הקרן לשיקום מעגלים שפועלת בתחום.
רוב העובדים משמשים בתפקידים טכניים כמו חשמלאים, מכונאים, מבקרי איכות, ומפעילי מכונות. "הגיל לא מהווה מגבלה משום הערך בשימור הידע", מספרת מגי לוי, מנהלת משאבי האנוש. "אלה עובדים טובים שתורמים למערכת וכדאי לנו לשמר אותם". עם זאת היא מודה כי העבודה במפעל כוללת מטבעה גם מאמץ פיזי, שעלול להוות מגבלה. "היכולת הפיזית הכרחית, אי אפשר להתפשר על זה, גם אם העובד צעיר יותר".
על העובדים הוותיקים בחברה נמנה בוריס מוצ'ניק בן ה-71, אב לשתי בנות וסב לארבע נכדות. את דרכו במפעל החל כעובד בקו הייצור המומחה לשיטת ייצור פלסטיק,כשעלה לארץ מרוסיה ב-1990. בהמשך מונה למנהל משמרת, תפקיד בו שימש כ-10 שנים. ב-2008 פרש לגמלאות אך ממשיך מאז לעבוד בחצי משרה, בעיקר בהדרכת עובדים חדשים.
כ-12 ימים בחודש הוא מגיע למפעל בשש בבוקר, בהסעה שיוצאת מעיר מגוריו אשדוד, וב-14:30 יוצא משם בחזרה לביתו. מוצ'ניק מספר שזה עושה לו רק טוב. "זה לא טוב להסתכל כל היום בטלוויזיה, להקשיב לרדיו ולחכות לתור לרופא", הוא אומר. סיבה נוספת ולא פחות חשובה, היא פרנסה כמובן. "יש לי פנסיה רק מ-17 שנה. זה לא מספיק. גם שכר היסוד לא היה גדול וגם הפנסיה קטנה".
"הייתי עושה אותו דבר כבעל עסק".
ג' בן ה-69 נאלץ לפרוש לפני כשנתיים עקב חשש ליצירת תקדים מול העובדים, אף שלא היה ויכוח על תרומתו הגדולה לחברה הציבורית הגדלה בה עבד. "לא הרגשתי בגילי כשפרשתי וגם היום אני לא חש כך", הוא מספר. "הייתי בשיא מבחינה אינטלקטואלית וכושר עבודה, אבל המנכ"ל ביקש ממני לעזוב כי יושבים לו על הצוואר, אז הלכתי".
אף שחלפו מאז שנתיים - ניכר כי הוא עדין לא התרגל למעמדו החדש. "זה הפריע לי", הוא מתוודה. "רציתי וקיוויתי שיאפשרו לי להמשיך. הניתוק משגרת היום יום ומצוות העובדים היה פתאומי ואני מרגיש שזה חסר. אחד הדברים שאני שב וחולם מאז, זה שאני מגיע למקום ועומד בפני הפסקת עבודה. החלפתי הרבה תפקידים ומקומות עבודה בחברות גדולות במשק, אבל העזיבה הזו לא היתה במקומה".
עם זאת, כמי שניהל עובדים בעברו, ג' סבור כי יש להותיר למעביד שיקול דעת בהוצאת העובד לפנסיה. "אני חושב שהיתי עושה אותו דבר כבעל עסק", הוא אומר, אך מסייג בהמשך כי יש לקבוע את גיל הפרישה באופן אינדיבידואלי. "אם יש חילוקי דעות לגבי המשכת עבודה – אפשר לבדוק זאת על ידי אדם ניטראלי. זה צריך להיות מידתי, לא צריך לבטל לגמרי את הזכות של המעביד".
אישתו בת ה-61 פרשה בעקבותיו מעבודתה כבכירה במשרד ממשלתי. "הייתי בשיא הקריירה שלי והייתי ממשיכה לעבוד בהנאה, אבל הבנתי שאמשיך לעבוד סביב השעון ומכיוון שבעלי פרש, החלטתי לוותר", היא מספרת. למזלם, הם נמנים עם ברי המזל שיכולים לחיות מהפנסיה. "לא רציתי לפתוח בקריירה שנייה כי לא רציתי להיות מחויבת, אז אנחנו נוסעים, מבלים ונהנים מהזמן ביחד", היא מסבירה. "40 שנה עבדנו בצורה אינטנסיבית ולא נשאר לנו מקום לבילויים. עכשיו אנו מנצלים את הזמן".
ובכל זאת, במצב דברים אחר - אין ספק כי היו מעדיפים להמשיך לעבוד. "זה גיל נהדר, עובדים יותר בנחת ופחות בתחרותיות בזכות הניסיון שהצטבר", היא אומרת. "לוקח זמן ללמוד את זה וכשפורשים - כל הידע הולך לאיבוד. אמנם השיטה הזו מאפשרת למערכת להוציא אנשים פחות ראויים, שגמרו את הסוס, אבל כל זמן שאדם רוצה לעבוד, תורם לכל הסובבים ועובד בנועם ובמקצועיות, יש לאפשר לו להמשיך".
לסיום אספר מזוית אישית, שאבא שלי גם ממשיך לקום מדי יום לעבודה כעצמאי אף שחצה זה מכבר את גיל ה-70, ואף מתגאה בכך שסבי ז"ל המשיך לעלות על פיגומים גם לאחר שחצה את גיל 80. "הנשיא שלנו בן 90 ואיזה רוח חיות יש לו", הוא מדגים בפני. "המשמעות של הוצאת אדם שחש עדין בשיאו לפרישה, רק בגלל שהגיע לגיל מסוים - היא להרוג אותו ברוב המקרים".
לפנייה לכתב/ת 
