"אבל אמא..."; כך תגרמו לילדים להפסיק לחפור
הם רצו משחק/גלידה/בילוי בג'ימבורי - ואתם אמרתם "לא" חזק והחלטי. והם? ממשיכים לחפור ולנדנד בלי הפסקה - עד שהמוח שלכם הופך לעיסה אחת גדולה של חופש. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר איך תצליחו לעמוד במשימה - ולהבהיר ש"לא זה לא"
הילד שלכם לא טיפש. הוא אף פעם לא היה טיפש. כמו כל זאטוט בעולם, הוא מחפש חוקיות שתביא לו עונג. דבר שני, הילד שלכם, בהיותו נורמלי, משתוקק לדברים, רוצה להשיג אותם, רוצה להשיג אותם כרגע, וחושש שהם יברחו לו מבין הידיים.
עם זאת, הילד שלכם אינו בן 27 ואף לא בן 37 - אי לכך, הוא לא למד לבטא את רצונו באופן בוגר, מנומס ומדוד, הוא עדיין מחפש את הטכניקה הפרטית שלו איך לדחות סיפוקים. חוץ מזה, לא בטוח בכלל שהעולם של שנות האלפיים שמקיף אותו מלמד אותו שכדאי לשאת תסכול. למה זה טוב? בלחיצת כפתור או במריטת אצבע אני נחשף לשפע אתרים/ סרטונים /ערוצים/ פיצוצים מעל ומעבר למה שאני יכול לבלוע. אז שאני אתאפק – למה מה קרה?
כתבות נוספות של גיל ונטורה בערוץ הורים:
של מי שיעורי הבית האלה, לעזאזל?
בלי "לא בא לי"; איך תחזירו לעצמכם השליטה בבית?
תפסיקו לזרוק את האחריות על הלמידה על ביה"ס
"סימנת את בתי מהרגע הראשון"; מכתב למלכת הכיתה
אז אמרתי שהילד שלכם לא טיפש, וזה נכון, אבל מצד שני, הוא עדיין לא פילוסוף, מנהל פיתוח או מומחה באסטרטגיה וקבלת החלטות. אי לכך, כל אימת שאתם מנסים לכבות את להבת החפירות שלו במטף של הסבר הגיוני, אתם עשויים לפספס. מים רבים לא יכבו את האהבה, ואלף נימוקים בנוסח "הכרטיסים למופע הבלאגן-המטוגן עולים כמו מאזדה משומשת ומצבנו הכלכלי לא מאפשר לנו את ההשקעה התרבותית הזו" לא ירגיעו את הקידוחים התכופים שלו: "אבל אני רוצה (אז מה?), אבל הבטחתם לי (לא נכון) , אבל גם דני, יוסי וכריסטיאן הולכים (אז מה?)".
חול המועד איתנו, פריחת אביב ואבק השקלים נישאים באוויר, תלמידים שורצים מתוסכלים בבית, יזמים זריזים, תאגידי תקשורת וחברות ענק מייחלות לסתום את החורים האלה בכל מיני ישויות שעולות 199.99 שקל (טוב לפחות שזה לא מאתיים שקל, כי זה כבר כבד עלינו). בין אם הילד מציק שוב ושוב לאחותו הקטנה, ובין אם הוא תובע פינוק כזה או אחר - הורים בחופשה נאלצים להתמודד עם חופר מלא עזוז שלא היה מבייש את רשות העתיקות ביום אינטנסיבי.
אז קודם כל, תפנימו - כשהילד שלכם חופר לכם במרץ, הוא מעניק לכם שלא מדעת מחמאה אחת גדולה. הוא מודע לכך ששמתם לו גבול ברור והוא מכיר ביכולתכם להציב אותו - זו הסיבה שהוא תוקף את החומה בכינון ישיר שוב ושוב, כי הוא יודע שהיא שם. תסריט חפירות הוא תמיד פחות גרוע מתסריט שבו הילד פשוט לא סופר אותך, מדלג מעל הגבול שלך משל לא היה קיים שם מעולם, שולף את מספר כרטיס האשראי שלך ומזמין שישיית פיצות עם כל התוספות, ומקנח באייפד.
את הדבר הבא שאני עומד לכתוב אתם כבר יודעים, שמעתם את זה, זה מעצבן אתכם אבל בסתר ליבכם אתם מבינים שזה נכון. הילד שלכם יחפור יותר כי הוא חושב שהחפירות שלו יצליחו. למה הוא חושב שהחפירות שלו יצליחו? כי גם אתמול ולפני שבוע הם הצליחו. למה הם הצליחו? מכל הסיבות שכל מומחי ההורות טחנו כבר לעייפה - כי לא עשיתם הכנה מנטלית מוקדמת ואמרתם לו מה אפשר ואי אפשר, כי לא תיאמתם עמדות בין בני הזוג, כי לא עשיתם תוכנית אלטרנטיבית של מה נעשה כל יום בחופש על מנת להקדים תרופה למכה, ובעיקר כי תפסתם את עצמכם כחלשים יותר במלחמת ההתשה הזו.
למה זה קרה לכם? כי אתם הורים נורמליים, זה למה. ליתר דיוק, אתם הורים נורמליים בתקופה לא נורמלית ובסיטואציה לא נורמלית בעליל. אתם גם עובדים, גם עייפים, גם מתוסכלים, וגם מופצצים באינסוף פיתויים מושכי קשב לבת ולבן. זה הזמן, אגב, להגיד תודה מעומק לב למערכת החינוך שהשחילה לנו חופשה באורך של טלנובלה ובמבנה אווירודינמי מושלם היישר לתוך... טוב, אתם מבינים לאיפה הפיסקה הזו הולכת.
אז הנה מה שתעשו. את המלחמה הזו מנצחים כשהם עדיין ישנים ואתם לא. הבוקר עומד להתחיל ויהיו חפירות. אני מבטיח לכם. אי לכך:
1. דמיינו את הטענות האפשריות
נסו לשרטט איך הן ישמעו, וקחו בחשבון שסירוב שלכם יוביל להסלמת המצב ולעלייה ברמת הקידוח. אל תנסו לייצר פיתרון כרגע, פשוט דמיינו את זה.
2. מלחמת חפירות היא מלחמה רגשית
המנצח הוא זה שמשנה את הטון הרגשי שלו מול עקביותו של אחר. הורה שמתרומם לכדי כעס וילד שחושק שפתיים ואומר "טוב, בסדר" הינם יצורים שמודים בהפסד. אי לכך, האתגר האמיתי הוא לא להתעצבן, ובכך לשבור את הציפיות של הצד השני.
3. במקום להתנהג את הרגשות שלכם - דברו אותם
דהיינו, אל תנסו לשחק אותה "קול" באופן מלאכותי ואז תתפוצצו. תאמרו ישירות מה אתם מרגישים: "חמודי, אתה חוזר על זה שוב ושוב ואני כבר אמרתי לך לא, וזה באמת מכעיס אותי ולא נעים לי. זה נעים לך?".
4. הפכו את הכוונות הנסתרות לגלויות
כלי פסיכולוגי ישן אבל אפקטיבי. תשימו זרקור על מה שהוא עושה כרגע, למשל: "אתה חוזר על זה שוב ושוב כי אתה מקווה שמתישהו ימאס לי ואני ארשה לך. אתה עושה את זה כי הרבה פעמים זה מצליח לך, אבל הפעם זה לא יצליח כי אני אמרתי לא וההחלטה שלי סופית". או במילים אחרות: 1,2,3, תפסתי אותך!
5. נסו פרובוקציה כדי להפתיע
ולהוציא את הצד האחר משלוותו. לא תמיד זה עובד, אבל ברגעי לחץ אפשר לשלוף את השפן הזה: נסו לייצר תגובה מפתיעה או משפט בלתי הגיוני בעליל. בעצם אתם נלחמים בחפירה באמצעות חפירה נגדית. דוגמה:
"אמא, למה לא הולכים לגלידה?"
"כי מצוות הפסח מחייבת ניקיון"
"אמא, למה לא הולכים לגלידה?!"
"אמרתי לך, מתוקי: מצוות הפסח מחייבת ניקיון"
חזרי על המשפט כמספר הפעמים הדרוש, הקפידי על קול נעים ושיווקי, קררי והגישי בטמפרטורת החדר.
6. סלחו לעצמכם אם נשברתם
קבלו את ההפסד בכבוד, ומחר יום חדש. אני מכיר את תחושת התבוסה המיותרת הזאת,
את הדיאלוג הפנימי שצורב בנו: יצאתי חננה, עכשיו הוא ילמד שמילה שלי היא לא מילה, הוא ימשיך לפרוק עול, יעשה לי את החודש הבא גיהינום, ידרדר לאלימות, סמים, פריצות ויבחר לכנסת.
לא נסחפתם? חיים של משפחה ישראלית אינם מערכת מכנית סגורה. דברים מתגלגלים ומשתנים כל הזמן, הזיכרון המשפחתי תמיד מקבל נתונים חדשים ומעדכן את עצמו. אל תאגרו תסכולים מיותרים בבטן. גם ככה אתם צריכים להתמודד עם המצות.
חג שמח. נחזור להיות רציניים ואקדמיים ברביעי לאפריל.
גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית, מפתח המיזם "אסטרטגיות למידה - מלמדים את הילדים ללמוד" ומחבר הקורס "ציונים מתחילים ברגשות "
