החירות לא לעשות כלום

במקום תלושי שי, לגביהם עודכן ודאי שאיבדו כל ערך בעינינו, העניק לנו בוס-העל ברק אובמה מתנת חג נאה בערב פסח. נשיא ארצות הברית של אמריקה אישרר את בריתנו, הבטיח את מענקנו - ועל הדרך קנה בקלות את לבנו הפרובינציאלי במחוות "Erets Nehederet" ושאר ירקות בצלילים עבריים. משמעותי עוד יותר, הוא הותיר, לכאורה לפחות, את חירותנו, את גורלנו ואת עתידנו בידינו. אומנם זו חירות בעירבון מוגבל, תחת עינה הפקוחה, שפתיה הקפוצות וזרועה הנטויה והתובענית של הרשות האמריקנית - ועדיין, הרשות נתונה והבחירה חופשית.

נשמע אידיאלי? לא כשמדובר בנו. הפנייה בנאום אובמה ל"עם", "מעל ראשי המנהיגים", בקריאה לחתירה ציבורית לשלום, הייתה יותר מכל צעד נואש, כי ברור לנשיא ארה"ב שמההנהגה הישראלית הנוכחית לא ייצא לו דבר. מעבר לכך, עולה החשש כי למרות עבודת ההכנה היסודית שנעשתה לקראת הביקור, הפנייה האובמית העממית שיקפה חוסר היכרות עם אותו "עם".

עוד בערוץ הדעות של ynet:

הסוס הטרויאני של אובמה / שאול רוזנפלד

המשטרה הפקירה אותנו / שלומי לחיאני

עם ראש הממשלה נתניהו. גורלנו ועתידנו נתונים בידינו(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

אנחנו, בניגוד לאורח רם המעלה, מכירים היטב את עמנו, את עצמנו. והאמת המרירה היא שכבר שנים - אולי מימי המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה - אנחנו לא מובילים מהלכים פוליטיים וגם לא מאלצים מנהיגים לבצע אותם. גם את המהלך היחיד שה"עם" בערך הוביל - המחאה החברתית - הוא שמט ונטש ברגע האמת, בשעת בחירות. בתכלס, כפי שצריך ללמד את אח-שלנו לומר בשפתנו לקראת ביקורו הבא, הציבור הישראלי אדיש, שמרן, לא נועז ומצטיין בלהעביר איכשהו את הזמן במינימום בלגן. בניגוד לדעה הרווחת והחביבה עלינו כל כך, הציבור הזה לא חכם יותר ממנהיגיו. וכפי שנאמר בשירה העברית: הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם.

לא נזיפות מפי הדוד הטוב מאמריקה ישכנעו אותנו לשנות את השקפתנו, את דרכינו, את מציאותנו. לא זה מה שעשוי להניע אותנו לעבר סיום הכיבוש, פינוי ההתנחלויות והסכם שלום ישראלי-פלסטיני. כל אלה יכולים לקרות, לא עלינו, באמצעות אולטימטום אמריקני עם השלכות מעשיות - אקדח תקציבי לרקה, איום כלכלי קיומי. או סביר יותר ואכזרי לא פחות - דרך עוד אינתיפאדה שכזאת, שתעיר ותטלטל ותכפה שינוי, כשם שעשתה בזמנה האינתיפאדה הראשונה. עד שלא יבער, לא ידמם ולא יכאב - בואו נודה על האמת: לא יזוז. ככה אנחנו. ואולי לא רק אנחנו, אולי זהו טבע האדם.

מאז יצאנו ממצרים והכנסנו למנהיג מעצמת-העל של העולם העתיק, אין לנו דבר חשוב יותר מחירותנו. אנחנו מתים על חירותנו, גם אם היא קצת מדומה, כמעט כמו שאנחנו מתים על עצמנו ומתים להמית את שונאינו. יותר מזה: אנחנו מתים על חירותנו יותר משאנחנו מתים על כוכבים בינלאומיים שבאים אלינו, מתייחסים אלינו ומדברים ALEK בלשוננו.

אז אין ספק שאנחנו אוהבים חירות, אבל ספק אם אנחנו מבינים אותה. מה שבטוח (למרות שתמיד ייחסנו זאת לערבים) - כוח אנחנו מבינים הרבה יותר. עם קשה עורף, נו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il