"סברי מרנן": עוד מאותו דבר

העונה הראשונה של "סברי מרנן" היתה סוג של הימור – אף אחד לא ידע אם סיטקום מיושן שנראה כאילו מתנו והתעוררנו בסבנטיז באמת יקנה את לב הצופים הישראלים. אבל העונה השנייה שעלתה אתמול (שלישי, 21:00, ערוץ 2) נוצרה כשב"קשת" יודעים בדיוק מה יש להם ביד, ובמקרה כזה כבר אין טעם ליילל. "סברי מרנן" היא מה שהיא - קומדיית מצבים בסיסית מאוד, עם צחוקים מוקלטים, פאנצ'ים מתקופת המנדט ולהקת שחקנים קנוניים, שהשיגה רייטינג נאה בעונה הראשונה שלה ועכשיו מגיעה עם מטרה אחת ברורה – לעשות עוד מאותו הדבר.

ביקורת נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

גמר "The voice": הרבה כישרון, מעט אקשן

"ההיסטוריה הסודית של ארה"ב": כמו שיעור ארוך

"גולשי ספות": קשה להבין ספה זרה

במצב הנוכחי של שוק הטלוויזיה, שבו הערוץ הממלכתי - שאינשאללה עומד על סיפה של רפורמה – רחוק מלתפקד, ישנה ציפיה מערוץ 2 שימלא גם אחר החובות הממלכתיות של הערוץ הראשון. מהבחינה הזאת "סברי מרנן" בהחלט ענתה על הציפיות: קומדיה מהסוג שהייתם מצפים לראות בערוץ הראשון, ומן הסתם פונה לאותו פלח אוכלוסיה, שיטען בטוקבקים למטה שמדובר בקומדיה אנינה ומפוארת.

"סברי מרנן". אנשים שאנחנו מכירים(צילום: רונן אקרמן)

זה לא של"סברי מרנן" אין פוטנציאל. היא ישראלית, שזה כבר מעמיד אותה בשורה אחת לפני העיוותים הגנטיים "נשואים פלוס" ו"בנות זהב". "סברי מרנן" באמת הצליחה ללכוד משהו מהישראליות, גם אם היא קלישאתית או שטחית. משפחות מז'לוף ושלייעקלעך מייצגות אנשים שאנחנו מכירים.

רותם אבוהב ודביר בנדק. מתאמצים להפוך פלקט לתמונה תלת מימדית

ההומור העדתי עוד לא מת, הוא רק נהיה מורכב יותר, תשאלו את "עבודה ערבית". הבדיחות כבר לא יכולות להיעצר באוכל תפל לפולנים ועצבים למרוקאים, הן צריכות להעמיק להבדלים בתפיסת העולם שעדיין קיימים. מה לעשות, לא סגרנו פה אפילו מאה שנה, אנחנו עדיין שעטנז של גלויות ותפוצות. זה לא מקרה שהעונה עלתה יום אחד אחרי סדר פסח, אותה כותונת משוגעים שמאחדת משפחות בהצלחה מאז יציאת מצריים. כולנו היינו שם, הרחנו את הנפלם, נאבקנו לשרוד, נכנענו, שתינו לשוכרה ועכשיו אנחנו מנסים להתאושש.

השחקנים של "סברי מרנן" מנסים גם בעונה הנוכחית להציל מה שאפשר מהטקסטים שהם מקבלים, בעיקר רותם אבוהב, דביר בנדק, תום אבני וליאת הרלב, שמתאמצים להפוך פלקט לתמונה תלת מימדית ואנושית. זה עדיין מקרה מובהק של דמויות שמשרתות טקסטים במקום להיפך, ומן הסתם זה לא הולך להשתנות. כנראה שאנחנו בשלב מעבר, בו יש מקום גם לסדרות כאלה, וגם ל"יום האם" ששודרה אחריה בשידור חוזר. גם "יום האם" משחקת על החצנה של הצדדים הפחות קודאקיים של האופי האנושי, אבל היא ההיפך הגמור מ"סברי מרנן" מבחינת קצב ומודעות עצמית. גם היא צברה בזמנו לא מעט אוהדים, כי אתם יודעים מה אומרים על ההומור הישראלי. גמיש גמיש (צחוקים מוקלטים).