עולם חדש מופלא: על עסקים ישראליים בנפאל

משרדי חברת צונאמי הישראלית בקטמנדו ממוקמים בתוך וילה שהוסבה לשימוש מסחרי. העובדים המקומיים מגיעים לעבודה בסביבות השעה עשר, מיעוטם בתחבורה ציבורית ורובם באופנועים, נכנסים לעבודה בחדרים שיועדו במקורם להיות חדרי מגורים. בכל חדר עבודה, שאותו חולקים שלושה עובדים, יש שירותים ומקלחת צמודים.

מאמרים נוספים מאת טל רשף :

• מלזיה רוצה להתפתח. מתישהו היא תצטרך אותנו
• האם בקרוב שנגחאי תוכרז איזור סחר חופשי?
• מתקפת סייבר סינית: גם ישראל על הכוונת
  

בכניסה לבניין חולצים את הנעליים ונועלים כפכפים, שכן התהלכות בנעליים מן החוץ עלולה להיחשב כצעד לא מכובד ולא מכבד. יש בכך משהו מההוויה של בית. וזה לא מסתיים כאן: בבית הזה יש יש גם טבח פרטי המכין ארוחות לעובדים, כולל מנות לאלו שנשארים לעבוד עד מאוחר. כן, לנפאל יש את הדרך שלה לעבוד.

קטמנדו(צילום: AFP)

החברה, אשר המרכז שלה הוא בהרצליה, פועלת בתחום של הגירת מידע וניהול תוכן ארגוני. זה לא דבר רגיל לפעול בתחום זה ממרומי ההימלאיה, וההתאמה לדרך הנפאלית היא חיונית עבורה.

קטמנדו, בירת נפאל, אינה מרכז פעילות טכנולוגי תוסס, בלשון המעטה: יש בה יותר מורים רוחניים מאשר מהנדסי תוכנה, ובין הנוחתים בשדה התעופה שלה, שבו רק מסלול נחיתה והמראה יחיד, יש יותר מבקרים הנוהרים אל מקום הולדתו של בודהא בלומביני מאשר אנשי עסקים.

נפאל נמצאת מחוץ למעגל ההתפתחות הכלכלית הטכנולוגית של עשרות השנים האחרונות באסיה, הפוטנציאל שלה עד כה היה בעיקר בתחומי התיירות והמשאבים הטבעיים אבל יש מי שיודע לנצל דווקא את העובדה שהיא בשולי העניין. זה נותן לה יתרונות בתחומים מסויימים.

קל להשיג כוח אדם 

במדינה הנמצאת בשולי העניין העסקי קל יותר למשל להשיג כוח אדם. נמרוד ברגר, מנכ"ל צונאמי, יודע לספר כי כאשר הוא יזדקק ל-20 עובדים נוספים במרכז החברה שבהרצליה זאת צפויה להיות משימה מתישה וממושכת להשיג אותם, אך לעומת זאת במשרדים שבנפאל הוא ישיג אותם בתוך שבוע וחצי.

גם שיתוף פעולה מטעם הרשויות ניתן שם ברצון רב, בין אם על ידי הנציגות הישראלית, שאותה הוא מגדיר כמלאת רצון טוב ונכונות לעזור, ובין אם על ידי הרשויות הנפאליות, ולא, כך הוא טורח לציין, לא היה כל צורך במעטפות על מנת להשיג זאת. מאז שהחלה החברה להפעיל את הסניף שלה בקטמנדו הוא לא נתקל בדרישות לשוחד על מנת לקבל שירותים. לנוכח השחיתות בצמרת הממשל בסין ובעיית השחיתות העמוקה של הודו, זה בהחלט יוצא דופן בחלק זה של העולם.

משרדי החברה נפתחו תחילה על ידי המנכ"ל הקודם, שלמה בזם, שהיה טייל נלהב שהתלהב מנופי ואנשי גג העולם. הם נפתחו על מנת לתת לחברה שירותי תמיכה טכנית, אך ההצלחה הביאה להוספת שירותי בקרת איכות, פיתוח תוכנה ושירות לקוחות. העובד הנפאלי הממלא תפקידים אלה הוא יוצא דופן בנוף עובדי ההיי-טק, הוא צנוע בדרישותיו ובהתנהלותו, מגלה נאמנות רבה למקום העבודה ובכלל מתקבל הרושם שהאמון הניתן לו, הדרך בה מכבדים אותו והיכולת שלו לשלב עבודה ומשפחה, חשובים לו הרבה יותר מאשר משכורות ושאר תנאים חומריים.

אין זה אומר שאין משא ומתן על הטבות והעלאות שכר אבל הרוח היא אחרת, והמנכ"ל מראה לי תכתובת עם מנהל המציין כי ישמח לראות תגמול גבוה יותר על מנת לאפשר לו לחייך. זו לשון הניסוח.

לא שנגחאי וגם לא מומבאי

כאן לא מקובלת הרוח העסקית הדורסנית והדורשנית של שנגחאי או של מומבאי, נפאל עדיין מהווה מרכז משני, חדש, רענן ואף בתולי. אומנם הנפאלים למדו את הרוח הישראלית, אך גם לישראלים בקטמנדו לקח זמן על מנת ללמוד את הדרך המקומית. היה צורך להיפגש באמצע הדרך. ברגר יודע לציין כי בעת מו"מ על שכר הוא לא ינסה להוריד את ציפיות העובד על ידי הפחתה בערך יכולותיו, דבר כזה לא ייסלח ולא יישכח. במדינה זאת שבה חלק גדול מהאוכלוסיה הוא הינדי ומשמעות רבה ניתנת למקדשים, טקסים ואף חלוקה לקאסטות, אין טעם לנסות ללחוץ על העובד לבוא לעבודה כאשר יש חג דתי או חתונה במשפחה - זה לא יקרה, יש סדרי עדיפות שעל המנהל הישראלי לקחת בחשבון.

העובד המקומי כאמור נאמן למקום העבודה, נעים הליכות ופחות ממוקד בהכנסה הכספית מאשר בחלקים אחרים של העולם. גם כאשר התעוררה בשעתו בעיה זמנית בהעברת כספים והמשכורות התעכבו בחודשיים שלמים, לא היו עזיבות. כל אלה הם יתרונות של העובד הנפאלי.

אך לצד זאת יש לו גם רגישויות שיש לקחת בחשבון. הוא מתקשה לפעול רחוק מהבית, נסיעות תכופות ללקוחות ברחבי העולם, מה שמקובל כמעט בכל מקום אחר, ירחיקו אותו לפרקי זמן ממושכים מהבית ועלולות להביא לעזיבה. גם יחס תוקפני או הבעת אי אמון בעובד יכולים לעתים לדחוף אותו להתפטרות.

ניתן לנסות לסכם ולומר כי מרכז חייו, בניגוד לישראלים ואסיאתים רבים, אינו בעבודה כלל וכלל, בין אם הוא בודהיסט או הינדואיסט, המרכז של התודעה שלו הוא בבית, במשפחה ובהוויה הפנימית שלו, באיזון הפנימי ובשקט הנפשי. ורק כל עוד הבוס ומסגרת העבודה יאפשרו לו זאת הוא יגלה כלפיהם את אותה נאמנות בלתי מסוייגת שהיזכרנו.

עבודה זולה אפילו במונחים מזרח אסיאתיים

לכלכלת נפאל יתרונות מובנים רבים, למרות היותה מרוחקת מהמרכזים הגדולים, ולמרות בעיות התשתית שלה שמחייבות את החברה למשל להחזיק גנרטור למקרים התכופים של הפסקות חשמל. היא ממוקמת בין ענקיות הכלכלה הודו וסין, ויש לה הסכמי סחר מקלים עם שתיהן, מה שמאפשר לנצל את הפעילות בה על מנת לחדור ולשווק אל שתיהן. התמ"ג לנפש הוא מהנמוכים בחלק זה של העולם, והעובדים בה זולים אפילו במונחים מזרח אסיאתיים, כאשר מתכנת מתחיל יכול לצפות למשכורות שמתחילות בכ-200 דולר.

המקומיים שולטים בדרך כלל ברמה טובה באנגלית, ויש בה מספר רב של בוגרי אוניברסיטאות מרחבי העולם השבים הביתה. כן, גם זה חלק מהנאמנות לקבוצה, שהיא חלק מרכזי מההוויה התרבותית: נאמנות למקום העבודה, נאמנות למשפחה ונאמנות למדינה. לאו דוקא בסדר העדיפות הזה.

רמת הפיתוח הנמוכה שלה יכולה לעתים גם להוות יתרון יחסי בפני המשקיע והיזם. הנוכחות המועטה של חברות זרות בה מקטינה את הביקוש לכוח אדם מקצועי ולפחות בינתיים הוא קל מאוד להשגה. מעבר להקמת מרכז פעילות, החוסר בתשתיות אנרגיה פותח אפשרות לניצול של היכולות ההידרו-אלקטריות והאחרות של נפאל על מנת ליצר בה חשמל, ויש לכך כאמור ביקוש במדינה. יש לכך גם ביקוש בהודו השכנה הסובלת מבעיית תשתיות משלה ותשמח לייבא חשמל מן הצפון.

גם בתשתיות תיירות קיים חוסר: השגשוג של אסיה מביא יותר ויותר תיירים ויש צורך ביותר מלונות ושאר שירותים לתיירים, הצפויים להגיע לכ-2 מיליון בשנת 2020.

כשאני שואל את ברגר מה הוא ממליץ ליזם ישראלי השוקל להיכנס לפעילות בנפאל, הוא מסכם בשתי המלצות: קודם כל תעשה זאת, זה מקום טוב לפעול בו, ואז, כשאתה עובד עם המקומיים תן בהם אמון, לא רק בגלל שהם עלולים להיפגע אם זה לא יקרה, אלא בגלל שלאורך כל השנים בהן הוא פועל מול נפאל מעולם לא נתקל בשקר מצידו של עובד מקומי.