סופרים על הכתיבה: אולי עדיף שלא?
המינגווי דימם על מכונת הכתיבה, מרגרט דיראס העדיפה את הבקבוק על העט, ועמוס עוז חושב שהחיים זה לא פיקניק. מה אומרים הסופרים על המעשה הספרותי? קבלו את הציטוטים הנבחרים שמטילים ספק, משתעשעים ושואלים אם בכלל כדאי
בדם קר ועט קרירה
לטרומן קפוטה יש דם קר, וזה ידוע. הסופר האמריקני השערורייתי, מחבר "בדם קר", "ארוחת בוקר בטיפאני" ויצירות נוספות שאף עובדו לקולנוע, טען כי "הספרות כולה היא רכילות". האם היא באמת כזאת? את הרכילות הזאת הוא יישם גם ביצירותיו שלו, אלו שהיו מבוססות על מציאות ואלו שבדה מדמיונו הקודח - אם בכלל יש הבדל. קפוטה היטיב לבטא את הברור מאליו בנוגע לספרות - עניין כה טריוויאלי עד שהוא נשכח מאיתנו. בציטוט ישיר ואלגנטי הוא אמר: "יש לי רעיון, והוא לבצע מלאכה גדולה ורצינית; זה יהיה בדיוק כמו רומן רק עם הבדל קטן: כל מילה תהיה אמת, מההתחלה ועד הסיום". ולמה התכוון המשורר.
לדמם בנון-שאלנט
ארנסט המינגווי נחשב לא בכדי לאחד מגדולי הסופרים האמריקניים. השפה היום-יומית, התמציתית שלו, הניסוחים הישירים והמבריקים, בראו לו סגנון מיוחד וקריר, שאולי בא כנגד חייו האישיים הסוערים. בכל ספריו שהפכו לקלאסיקות, ישנה תחושה חזקה של כנות. אולי ניתן למצוא את הסיבה לכך בציטוט התמציתי כל כך, המבטא את גישתו לכתיבה: "אין דבר לכתיבה. כל מה שאתה עושה זה לשבת מול מכונת הכתיבה ולדמם".
להטיל ספק בטקט
ז'וז'ה סאראמגו, הסופר שאוחז בדעה נחרצת לגבי כל דבר, טען כי: "ייתכן וזו השפה שבוחרת בסופרים להם היא זקוקה, ומשתמשת בהם כדי שכל אחד מהם יבטא אולי חלק קטן ממנה". סאראמגו הציג בספריו ("דברי ימי מנזר", "הבשורה על פי ישו", "על העיוורון" ואחרים) מעין קריאה ובחינה מחודשת של תבניות ותכתיבים תרבותיים-פוליטיים-חברתיים-אמוניים. על המילים שהפכו לכלי העבודה שלו, כתב: "אוצר המילים האנושי עדיין אינו מסוגל - וכנראה לעולם לא יהיה - לדעת, להבחין ולתקשר את כל מה שבני תמותה יכולים לחוות ולהרגיש".
אלכוהול או אמנות?
למרגריט דיראס לא היה יותר מדי קל בחיים. היא נולדה בהודו-סין למשפחה צרפתייה, ומגיל צעיר החלה לכתוב וגילתה שיש לה הרבה מה להגיד על המציאות שסביבה. היומנים והספרים רבי-העוצמה שכתבה, לוו בעלילות כואבות והרבה ביקורת על העולם, וחייה האישיים היו רצופי מהמורות. בנוסף דיראס היתה מכורה לאכוהול, ונוטה למלנכוליה כרונית. אולי בגלל זה, כך אמרה פעם בציטוט שהפך למפורסם: "אף בן תמותה אחר - גבר או אישה, לא שיר ולא מוזיקה, ספר או ציור - יכולים להחליף את האלכוהול בכוח שלו לתת לאדם את האשליה של יצירה אמיתית".
החיים זה לא פיקניק
עמוס עוז הפך להיות הסופר שמשמיע את הקול הפוליטי שלו בעולם הספרות, וגם בעולם האמיתי שמחוצה לו. לצד עשרות ספרי הפרוזה שכתב, הקדיש גם ספר שלם למעשה הכתיבה, בשם "מתחילים סיפור" מתוכו, במסה "עונג איטי", הוא ביטא את עמדתו הנוקבת כלפי הגישה הרווחת כלפי ספרות וסופרים, והתייחס לדברים שהקוראים שמים עליהם דגש, וגם למה שהם לעתים מפספסים:
"ניתחו לפנינו הכול בכול, עד דכא, טכניקות ומוטיבים, אוקסימורון ומטונימיה,
אלגוריה וקונוטציה, רבדים סמויים של יהדות ורמזים של פסיכולוגיה והשלכות של סוציולוגיה, דמויות מייצגות, אידיאות הרות משמעות, אמונות ודעות והשקפות עולם. ורק את התענוג שבקריאה סירסו קצת, שלא יפריע; שנדע לנו שספרות זה לא משחק ובכלל, שהחיים לא פיקניק".
מגדל השן של הכתיבה
מארק טוויין , הסאטיריקן האמריקני, לא נטה לחבב דברים בקלות, (בין שאר הדברים שהוא לא ממש אהב, היה את ביקורו המפורסם בישראל). כתיבתו של טוויין היתה חברתית מאוד, ביקורתית והומוריסטית, והוא יצא באופן חד-משמעי כנגד דעות קדומות, הליכה עיוורת, דיכוי וגזענות. הגישה המשועשעת של טוויין באה לידי ביטוי בכל אספקט של חייו, ואחת האמירות המוצלחות שלו מבקשת להוריד את הכתיבה ממגדל השן בו נוטים למקמה: "מי שאומר שעבודה רוחנית קשה יותר מעבודה פיזית - אל תאמינו לו; אני יודע, אני עשיתי את שתיהן".
