קלרנס התנין וד"ר "אינדיאנה ג'ונס". סיפור אהבה
ברח' צופית 14 באילת גרו רופא וטייס בריטי רודף הרפתקאות, אשתו בעלת תואר אצולה מהמלכה, ילדיהם - ושני תנינים מהנילוס שבאו בשקית דיוטי פרי. אחד נדרס, השני הפך לסלבּ. לפני שנה הוא נפרד בדמעות תנין (אמיתיות) מהדוקטור המסור שהלך לעולמו, ועבר דירה בעזרת מנוף. זהו סיפורם המדהים
תנינים לא בוכים. כלומר, הם בוכים, אבל לא באמת. לתנין יש קרום מתחת לעפעף התחתון שמגן על הקרנית בעת ציד במים. תחתיו יש בלוטת דמע שתפקידה לסכך את תנועתו. ההפרשה של הבלוטה הזו ניגרת החוצה כאשר התנין עולה ליבשה, ומכאן גם הביטוי הידוע "דמעות תנין" שמשמעותו בכי מתוך צביעות. אבל מי שכתב על העובדות האלה כנראה לא הכיר את קלרנס ואת הסיפור המדהים שלו ושל דוקטור רג'ינלד מוריס. סיפור אהבה שנמשך 31 שנים ונגמר בדמעות. דמעות אמיתיות, של צער. דמעות של תנין.
כמעט שנה חלפה מאז הבוקר שבו רעש המנוף הגדול הפריע לשקט ברחוב צופית 14 שבאילת. קלרנס שכב בפינה הקבועה שלו, משתזף תחת קרני השמש החמות והביט בפועלים מתרוצצים הלך ושוב בחצר הבית, מבטו מזוגג. אט אט התחברו להם המנוף והכבלים ובעוד רגע יורם קלרנס אל על בתוך ארון הקבורה שלו (לא באמת, כך נהגו לכנות אותו בני המשפחה) ומשם אל המשאית. יותר מ-30 שנה עברו מאז הביא אותו הדוקטור בתוך סל קטן אל ביתו בעיר הדרומית, וחוץ מפעם אחת כשברח לפני שנים, זה הבית היחיד שהוא הכיר.
הדוקטור
הסיפור שלנו מתחיל עם לידתו של ד"ר רג'ינלד מוריס באנגליה בשנת 1916, לאב ממנצ'סטר ואם מברמינגהם. את השכלתו הרפואית רכש באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 23, גויס לצבא הוד מלכותה ואף שכבר עסק במקצוע הרפואה, העדיף להשמיט את פיסת המידע הזו מהשלטונות הצבאיים כדי להגשים את חלומו ולהפוך לטייס קרב.
זה הצליח. רג'ינלד נסע לבומביי שבהודו והוכשר שם כטייס ספיטפייר, אולם בהמשך התגלה הסוד, והוא הוסב למקצועו כרופא-מפקד והעביר שלוש שנים של לחימה עיקשת בג'ונגלים הסבוכים של בורמה נגד הכוחות היפניים. "היה קרב אחד שאבא תמיד סיפר עליו", משחזר בנו של ד"ר מוריס, אנדרו. "באותו הקרב היה צלף יפני שפגע פגיעות אנושות בכוח. אבא זיהה את הצלף, התקרב אליו וחיסל אותו עם נשקו האישי. הוא הוציא את המסמכים של החייל היפני ושמר אותם אצלו. אחרי המלחמה הוא כתב מכתב לשלטונות היפניים ותבע את חרבו של הסמוראי בהתאם לנוהג. לא תאמין, היפנים שלחו לו את החרב, היא נמצאת אצלנו עד עצם היום הזה".
עם תום מלחמת העולם השנייה קיבל ד"ר מוריס את התפקיד המחייב - קצין הרפואה הראשי של תאילנד. הוא שהה שם כשלוש שנים, תקופה שבמהלכה הקים במדינה הלא מפותחת מערך של מרפאות ובתי חולים, כחלק מהמחויבות הבריטית לשקם את נזקי המלחמה.
עם סיום תפקידו ולאחר שבע שנות גלות, שב ד"ר מוריס לאנגליה והחל לעבוד כרופא עצמאי. ערב חגיגי אחד הוא פגש לראשונה את פיי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. "חברה שכנעה אותי ללכת לנשף של ויצ"ו", מספרת פיי שהייתה אז סטודנטית. "אני זוכרת את הרגע ההוא, ישבתי בשולחן של החבר'ה הצעירים כשלפתע רג'ינלד נכנס לאולם הריקודים. הוא היה בחור מרשים ונאה בצורה יוצאת דופן ואני התאהבתי מיד".
ב-1958, שנה לאחר שנישאו, החליטו פיי ורג'ינלד לקחת שנת חופשה ולצאת לטיול ארוך ברחבי אירופה. הם לקחו איתם את המכונית ומעט כסף ויצאו לחרוש את היבשת. בדרך התגנבה לאוזניהם השמועה על ועידה רפואית בינלאומית ראשונה שמתקיימת בישראל. הם נחתו בארץ, ובסיומה של הועידה החליט הזוג הצעיר לעשות את הדרך הארוכה ולרדת דרומה לאילת, החלטה שבדיעבד תשנה את חייהם. "החנינו את האוטו על חוף הים האדום והקמנו אוהל", נזכרת פיי. "מיד התאהבנו במקום. אילת הייתה אז כמעט שוממת - רק הרים, חול, ים כחול ומעט מבנים. היה לנו ברור שבמקום המדהים הזה נרצה להקים את ביתנו".
"אבא הלך לדבר עם קברניטי העיר, ושאל איך הוא יכול לעזור", מספר אנדרו, הבן. "בדיוק באותו הזמן חיפשו באילת בנרות מישהו שיסכים להגיע ולהקים את המערך הרפואי בעיר. כשאבא פנה אליהם, הם כמעט נפלו מהכיסא, הם לא האמינו איך משום מקום נפל עליהם דוקטור אנגלי עם ניסיון רחב והשכלה שנרכשה באחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם".
אבל לא רק באילת הפך ד"ר מוריס מבוקש. הממסד הרפואי בישראל, שהיה בשנים ההם צמא לרופאים בעלי ניסיון, לא מיהר לוותר על הדוקטור ומשפחתו לטובת העיר הקטנה בדרום הרחוק. הם ניסו לשכנע את משפחת מוריס ואף הפעילו לחצים, אבל פיי ורג'ינלד לא הסכימו לוותר על החלום האילתי, ובסופו של דבר קבעו את מקום מושבם בעיר.
"הימים היו ימי מערב פרוע באילת, ימים יפים", מספר אנדרו. "כשהוריי הגיעו היו שם בקושי 3,000 תושבים, העיר הייתה בבתוליה וכולם הכירו את כולם. הגברים באילת הסתובבו עם אקדחים, הייתה תחושה של חלוציות". במסגרת עבודתו הקים ד"ר מוריס את בית החולים הראשון באילת שנקרא "זוטא", ובמשך מספר שנים ניהל את המערך הרפואי והמשיך במקביל לעבוד כרופא פרטי.
קצת אחרי מלחמת ששת הימים לקח על עצמו ד"ר מוריס פרויקט יוצא דופן. הוא החליט להקים מרפאה ניידת ולטפל בהתנדבות בשבטים הבדואים באזור סיני. הימים היו ימי החרם הערבי על ישראל וכמעט בלתי אפשרי היה לייבא כלי רכב לארץ, אבל הד"ר חשב בגדול. הוא פנה לג'ק כהן, יהודי עשיר מבריטניה שהיה הבעלים של רשת הסופרמרקטים "טסקו", וסיפר לו על היוזמה. כהן החליט לתרום לד"ר מוריס ג'יפ ריינג' רובר לבן שישמש כמרפאה ממנועת. ד"ר מוריס קיבל אישור מיוחד מהפרלמנט הבריטי והמשלוח הגיע לישראל.
"לעולם לא נדע כמה אנגלים מטפחים פנטזיות להיות יום אחד לורנס איש ערב. רופאי משפחה רבים ודאי חולמים על נטישת המרפאה הפרטית לטובת טיפול בשייחים אימפוטנטים ועקיצות גמל. ד"ר רג'ינלד מוריס אינו צריך לחלום על כך. אלו הם חייו".
הבן אנדרו זוכר את שיחת הטלפון ההיא "כאילו זה קרה אתמול. הייתי בן 15, אבא התקשר ואמר 'נחש מה הבאתי לך מתנה?' לא יודע למה אבל הניחוש הראשון שלי היה תנין. הוא הביא אותם בסלסלת קש קטנה לקהיר. אני זוכר שהוא סיפר שכששהה במלון, שיחרר אותם במקלחת ועל הדלת הניח את השלט 'נא לא להפריע' כדי שהחדרנית לא תיכנס בטעות ותגלה את התנינים הקטנים. בסוף הוא העביר אותם לישראל בשקית של דיוטי פרי, אימא הייתה קוראת להם תיק וארנק".
התנין
"בהתחלה כשהם עוד היו קטנטנים, שמנו אותם בכיור, כשהם גדלו קצת הם עברו למקלחת וכל פעם שרצינו להתקלח היה צריך להוציא אותם החוצה", מספרת פיי. "כשהם גדלו עוד יותר, רג'ילנד והילדים בנו להם בריכה וכלוב בחצר. כולם ידעו שיש לנו תנינים בבית, אבל השלטונות למעשה העלימו עין. הם רק היו מגיעים לבדוק אחת לשנה שהתנינים בסדר".
שני הקרוקודילים הצעירים מהנילוס קיבלו את השמות תות ענך אמון ורעמסס, או בקיצור - תות ורעם, כפי שנהגו לכנות אותם הילדים בבית משפחת מוריס. הם הצטרפו לשאר בעלי החיים שכבר הסתובבו בחצר הבית. "אבא תמיד אהב בעלי חיים ועסק בפעילות למען הסביבה", אומר אנדרו. "הוא היה מטפל בחיות שננטשו באזור אילת והערבה ושני התנינים פשוט הצטרפו לחמור, לעזים, לכבשים, לתרנגולות ולשאר החיות שכבר היו בבית. רק שהם העלו את הרף, בכל זאת לא לכל ילד יש קרוקודילים בחצר".
ויש עוד סיפור בתוך הסיפור. "פעם מישהו שם לתנינים בשר ואחד הכלבים בחצר כל כך התלהב שהוא חפר בור מתחת לרשת כדי לקחת את הנתח לעצמו. תות ורעם היו אז בגודל של מטר בערך, אבל הכלב חפר בור כל-כך גדול ששני התנינים הצליחו לחמוק דרכו, ויצאו לטייל בעיר. חיפשנו אותם בכל מקום, אבל לא מצאנו. יומיים אחר כך התקשרו החבר'ה מהרשות להגנת הטבע, הם סיפרו שמצאו אחד מהם דרוס ומת בדרך אל הים. התנין השני נעלם, פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. כבר חשבנו שאיבדנו אותו לנצח".
שבועיים אחר-כך, בשבת בבוקר, התעוררו בני משפחת מוריס לכל זעקה של אחת השכנות. "שמענו צעקות - תנין! תנין!", נזכר אנדרו. "רצנו לשם והסתבר ש-500 מטר מהבית גזמו שיחים והתנין פשוט ישב שם בתוך שלולית. הגעתי עם ערכת תפיסת התנינים שלי. זרקתי עליו שמיכה, תפסתי אותו והחזרנו אותו הביתה".
כשהוחזר התנין הביתה, בנו לו בני המשפחה כלוב מאובטח יותר. אחרי שהבינו שהצמד תות ורעם הופרד לנצח החליפו לתנין את השם, וכך נולד השם קלרנס, כמו "קלרנס הקרוקודיל" מסיפור ילדים בריטי מפורסם.
לדברי הבן, "הבית שלנו תמיד היה בית פתוח, ובמשך שנים ארוכות גם שימש כקונסוליה בריטית. בבריטניה חיפשו מישהו שהוא גם נתין הממלכה וגם מקושר ברמה המקומית, ואימא הייתה מתנדבת ידועה. היא הקימה את ארגון ויצ"ו בעיר, התנדבה במועצת הנשים העירונית ולימדה אנגלית. בנוסף היא הייתה שנוררית מדופלמת ומשכה לאילת המון תורמים מאנגליה, אז שם החליטו לתת לה את התואר קונסולית של כבוד".
וכך התפרסם לו הבית ברחוב צופית 14 שמעליו התנוסס דגל בריטניה. "היו נערכים אצלנו נשפים וכל המי ומי היו מגיעים. שחקני קולנוע, אנשי רוח, נשיאים, פוליטיקאים מבן גוריון ועד בגין. כולם כמובן הוצגו אחר כבוד בפני קלרנס התנין, שבאירועים מיוחדים היה עונד את עניבת הפרפר האדומה שלו". חיית המחמד הירוקה של משפחת מוריס הפכה לאטרקציה תיירותית, סוג של סלב מקומי. ילדים מכל האזור היו מגיעים כדי לראות מקרוב את מלתעותיו של התמסח האימתני.
ב-1983 הגיעה לישראל ברוק שילדס לצילומי הסרט "סהרה" שנערכו באילת. אנדרו קרא ששילדס אוהבת חיות, והחליט לעשות מעשה - להפגיש בינה לבין קלרנס. "הצילומים היו ליד קיבוץ גרופית. הגענו לסט, האיש מהביטחון בא וביקש להעיף אותנו", הוא מספר. "מיד הוצאתי את התנין. השומר נדהם והכניס אותנו בלי לחשוב פעמיים. בשלב מסוים הבמאי צעק 'קאט' ופתאום אני קולט שברוק שילדס עומדת לידי ומלטפת את קלרנס. התמונות שלהם התפרסמו בכל העולם".
זו לא הייתה הפעם האחרונה שקלרנס עזב את הכלוב. בשנת 1991, עם סיומה של מלחמת המפרץ, הוא קפץ להופעת אורח במועדון ה"ספירלה" באילת. אנדרו היה אז בן 24. "הייתה תחרות תחפושות, הפרס הראשון היה אלף שקלים וחשבתי למה להתחפש. אמא הציעה שאתחפש לקרוקודיל דנדי והחלטתי לקחת את קלרנס איתי. קשרתי אותו בלולאה בפה, ויחד עם חברים העמסנו אותו על הטנדר ונסענו למסיבה.
"הוא כבר היה אז באורך שני מטר ושקל בערך מאה קילו, אנשים חשבו שאנחנו סוחבים גופה. עלינו עם התנין לבמה ובהתחלה כולם חשבו שמדובר בבובה מפלסטיק. פתאום הוא עשה תנועה חדה וחצי מועדון ברח החוצה. זכינו בפרס הראשון כמובן. מהכסף שהרווחנו בנינו לו כלוב חדש, עם מרפסת, קופסה ענקית לשינה שנראתה כמו ארון קבורה ומפל מים להשתכשך".
ביולי 1995 התפרסם קלרנס גם ברחבי הממלכה הבריטית, עת קיבלה פיי מהמלכה אליזבת תואר אצולה MBE על פועלה ההתנדבותי. "הגענו לארמון וכשהחל הטקס הכרוז הכריז 'פיי מוריס מהעיר אילת', היא נזכרת. "ניגשתי למלכה וכשהתקרבתי לקבל את התואר היא שאלה אותי - 'איפה זה אילת?' הסברתי לה שזה לא רחוק מירדן וכמובן סיפרתי לה על קלרנס התנין שלנו, היא חייכה ואמרה שתשמח לבוא לבקר ולפגוש בו".
לדוקטור עצמו היה קשר מיוחד עם התנין. "למרות שכביכול קלרנס היה חיית המחמד שלי, לכולם היה ברור שהוא התנין של אבא", אנדרו מזכיר. "אבא יכול היה לשבת עם קלרנס שעות ולהביט בו. הם אפילו היה מדברים. תמיד צחקנו בבית שאבא והתנין הם בעצם שני דינוזאורים. היה ביניהם משהו שקשה להסביר, הייתה מין תחושה שקלרנס מזהה את אבא, שהוא יודע מי הוא, למרות שאצל תנינים קשה לדעת. פעם אחת כשקלרנס סבל מפצע בכפות הרגליים הוא נתן לאבא לטפל בו, זה היה מחזה יוצא דופן".
הפרידה
בשנים האחרונות לחייו סבל ד"ר מוריס ממחלת ניוון שרירים שהלכה והחמירה והוא נאלץ להתמודד עם קשיים בהליכה ובתנועה. "אבא שלי היה סוג של אינדיאנה ג'ונס. הוא מעולם לא היה חולה, ותמיד חיפש את ההרפתקה הבאה. יום לפני שנפטר, ישבנו יחד בסלון והבטנו בקלרנס דרך החלון הגדול. אבא כבר ידע שזה הסוף".
ב-7 בפבואר 2012, בגיל 95, הלך יקיר העיר אילת לעולמו והשאיר אחריו שלושה ילדים, אישה ותנין אחד ענק באורך 3.5 מטרים. "לפני שהוא נפטר אבי ביקש לתרום את קלרנס לגן חיות, גם שאר בני המשפחה הסכימו שזה הפתרון הטוב ביותר. בדיוק באותו הזמן החליטו בגן החיות התנ"כי לפתוח מתחם מיוחד לתנינים, הם פנו אלינו בבקשה לקבל את קלרנס ואנחנו הסכמנו".
משפחת מוריס עלתה לירושלים כדי לפגוש את קלרנס שהספיק להתאקלם בגן החיות. על הקיר בסמוך למתחם התנינים נתלה שלט קטן שמספר בקצרה את סיפורם של התנין והרופא, ועליו תמונותיהם של השניים. מאז, בכל פעם שקלרנס חש געגוע, הוא מרים את מבטו אל על ורואה שם את הדוקטור. לפעמים הוא גם מזיל דמעה. דמעה אמיתית, דמעה של תנין.
לפנייה לכתב/ת 
