"אוליביה": חזירה עם אג'נדה וגם עם חן

"אני חושבת שאני עוברת משבר זהות", כך נפתח הספר החדש בסדרת "אוליביה",  החזירה הבלתי-נשכחת, שסולדת מאופנת הנסיכות הוורודות המוכרת ואף הידועה לשמצה. בספר "אוליביה והנסיכות בוורוד" מציג הסופר והמאייר האמריקני איאן פלקונר (בתרגום מעולה של יעל מולצ'דסקי, הוצאת מחברות לספרות), שוב את כישרונו כמאייר וכסופר ומגיש יצירה הרמונית, חכמה ומצחיקה מאוד.

אוליביה אינה מרוצה מכך שכל הבנות (וחלק מהבנים) רוצות להיות נסיכות ורודות. היא גם כן רצתה להיות כזאת, אבל "זה היה כשהייתי קטנה". היא מתמרדת כנגד הסממן הנשי, הבנאלי, הסטריאוטיפי הזה ועושה זאת בקולה הייחודי, בישירות האופיינית לה ובנחרצות משעשעת ומעוררת הערכה, כפי שרק דמות ילדית כאוליביה יכולה לעשות - ועל כך יעידו קוראי הספרים הקודמים.

אוליביה. יש לה דעה לגבי הצבע הוורוד(איור: איאן פלקונר)

אוליביה באמת אינה מבינה מדוע כולם רוצות להיות אותו דבר, ואיך אפשר להיות מיוחדת כשכולן נכספות אחר אותו אידיאל. לאורך הספר היא עוסקת בסוגיות אלו, הן במקרים הפרטיים שלה (בבית הספר, למשל), והן בייצוגים ספרותיים (מעשיות העם). אולם לבסוף מבינה אוליביה, כי מה שהיא באמת רוצה זה בעצם להיות מלכה.

בהינף יד ילדי ומבדר, שובר פלקונר את הציפייה הבוגרת לכתב ההאשמה הפמיניסטי של אוליביה. יש במהלך זה כוח רב, שכן כך הספר אינו מועד לקלישאות ולבנאליות: אוליביה אינה דמות ייצוגית, אלא היא פשוט היא עצמה, וככזאת מה שהיא באמת רוצה (ואיזה ילד וילדה לא רוצים בכך?) זה להיות מלכה; כלומר, לגבור על כולם במעמדה ובכוחה. עניין הוורדרדות של הנסיכות אולי מפריע לה משום שאין בכך גיוון (היא טוענת שיש אפיונים שונים של נסיכות שאפשר לאמץ), אבל הביקורת שפלקונר שותל היא בעיקר נחלתו, ולא מעניינה של אוליביה. היא תופסת את העולם מתוך עולם הערכים הלגיטימי שלה, ולנו לא נותר אלא לצחוק ולהזדהות.

שלום למלכה

סדרת ספרי "אוליביה" זכתה להצלחה מסחררת בכל העולם, ותורגמה ללשונות רבות. מאז פרסום הספר הראשון בשנת 2001, שזיכה את פלקונר בציון לשבח של מדליית קלדקוט לאיור ובשלל פרסים ושבחים נוספים, הפכה אוליביה לאחת הדמויות האהובות והמרכזיות בספרות הילדים האמריקנית. אחת הסיבות לנצחיות של דמותה, היא שאוליביה אינה הולכת בתלם, והיא עצמאית מאוד ומלאת חלומות.

אוליביה. מאמינים לכל מילה שהיא אומרת

בספרים בהם היא מככבת אין בנייה דרמטית מתוחכמת, קונפליקטים ושיאים - כי אם סיפורים פשוטים, משעשעים ומהנים שבמרכזם דמות דעתנית, חיננית ומהימנה, בעלת קול ברור ומבע משכנע. עיצוב דמותה הוויזואלי המעולה תורם לכך כמובן, והוא נחקק עד מהרה ומאפשר לילדים ממד נוסף של הזדהות: אנו רואים את אוליביה ונוטים לשער כיצד היא תפעל, מאמינים לכל מילה שהיא אומרת, והולכים שבי אחר האיורים החכמים שנעשו בפחם ובגואש, אשר ממוקמים על רקע לבן, ובכך תורמים למיקוד תשומת הלב בדמויות עצמן.

ניתן לבצע קריאה פמיניסטית-ביקורתית של "אוליביה והנסיכות בורוד", ואכן נמצא בקלות את הפנים הללו. אולם היופי האמיתי של היצירה טמון בכך שהיא נטולת יומרות וכוונות דידקטיות מסוג זה: השילוב החכם בין הצפת תופעה חברתית שכיחה, ומיקומה בעולם מושגים ספציפי של דמות שכבר מאופיינת בצורה ברורה, מונע מהספר להיות רק מניפסט פמיניסטי, ומטעין אותו ברבדים ספרותיים גרידא - מהלך שרבים מספרי הילדים נכשלים לעשות. מהלך זה נתמך גם באזכורים האמנותיים ששותל פלקונר בכל ספרי הסדרה (אזכורים של יצירות אמנות ואמנים המופיעים כדימויים וויזואליים, לרוב כתמונה התלויה מעל מיטתה של אוליביה).

היא הרבה יותר ממניפסט. אולי בגלל ההומור

בספר זה מדובר על הכוריאוגרפית והרקדנית מרתה גרהם, שבהשראתה אייר פלקונר

את אוליביה בשלל פוזיציות המהדהדות לדמותה. ככלל, פלקונר נעזר באמנות כדי להדגיש הן את דמותה של אוליביה ואת תפיסתה הייחודית דרך אמנים ויצירות המשלימות לאופייה, והן כדי לחזק את כוחה של האמנות (בכל מדיום שהוא) ככוח יצירתי ותודעתי. הוא מעניק לאמנות מקום של כבוד ויוצר הקשרים מעניינים וגם מצחיקים.

ספרי הסדרה, ובכך אני מכליל כמובן גם את הספר החדש, הם ספרים מצחיקים מאוד. הן משום הילדותיות המשכנעת כל כך של אוליביה, הן משום המעברים המשעשעים והגחמניים לעתים בין הסצנות, והן משום ששום דבר אינו נלקח יותר מדי ברצינות. פלקונר מרשה לעצמו להגזים וללעוג, אך הכול נובע באופן אינהרנטי ומשכנע מעולמה הפרטי של אוליביה וחוויותיה. תודעתה של הגיבורה, כמו גם העולם שבו היא פועלת, מתווכים על ידי קול המספר בצורה משכנעת, שאינה מנסה להסביר ולחנך - אלא רק להציג הצצה לחייה של אוליביה, שמתנהלת בעולם מתוך תפיסה ייחודית אך לא אידיאולוגית, וזהו סוד קסמה.