סליחה גברתי השוטרת, הייתי עסוק בלמות

אני מודה, שבחיים לא היה לי משהו רע להגיד על משטרת ישראל. כמה פעמים כבר נפגשנו? דו"ח פה, דו"ח שם, כמו כל אחד, לא יותר. אבל הפעם זה קצת שונה, כי הפעם זה מאד אישי.

ביום חמישי ה-14.3, בסביבות 02:30, חזרנו - חברתי ואנוכי - מהעבודה, כשאנחנו רוכבים על קטנוע. אתם יכולים לדמיין לכם את התמונה, שני צעירים עם קסדות (בדיוק, אנחנו אשמים כמובן בכל התאונות) על דרך רוקח בתל אביב, פונים ימינה לאבן גבירול, עם מעט מאד מכוניות מסביב. גם רחוב אבן גבירול הסואן בדרך כלל, היה כמעט ונקי ממכוניות בשעה זו. בקיצור, שום דבר לא הכין אותנו לסכנה כלשהי.

הסכנה בסוף לא הגיעה מימין. ולא משמאל או מלפנים. סכנות כאלה אתה כבר מכיר כרוכב, ויכול לזהות ולהתחמק מהן מבעוד מועד. היא הגיעה מאחור, בדמות רכב שפגע בנו בחוזקה, הטיח את שנינו (והקטנוע הרצחני) לאספלט, האיץ מהמקום ונעלם. בדיוק, פגע וברח קלאסי.

שנינו נותרנו שרועים על הכביש, מדממים, המומים, כואבים ותוהים מה בדיוק קרה כאן. ובשלב זה עדיין לא מודעים לכך שהביזיון האמיתי עוד לפנינו.

הצוות הרפואי שהגיע מיד למקום היה לא פחות מנהדר. טיפל והרגיע ועזר. אלא שלצדו הופיעה גם שוטרת, קצת צעקנית, קצת חסרת רגישות, אבל בעיקר לא מהעולם הזה.

"ראיתם את הרכב?", שאלה.

"בטח, סיטרואן ברלינגו לבנה, בלי מראה ימנית". זה היה קל לציין את עניין המראה, שכן הנהג האדיב הותיר אותה צמודה למזכרת אל הכתף של חברה שלי.

"תנו לי את מספר הרכב", הוסיפה השוטרת, בזמן שאנחנו עדיין שרועים על הכביש.

"מצטער, הייתי עסוק בלמות" הייתה התשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה.

הפינוי לאיכילוב היה למופת, הצוות בבית החולים היה פנטסטי. ואז הגענו לתחנת המשטרה, ברחוב שלמה בתל אביב. תחנה מדהימה דווקא, מושקעת, מפוארת, בית שיש מרשים ומנקר עיניים בלב רחוב הרוס ומוזנח לתפארת הפערים במדינת ישראל.

את פנינו קיבלו שתי פקידות, סליחה, שוטרות במדים. ואני מתנצל מראש, אבל בשום פנים ואופן לא אצליח להעביר לכם את תחושת הזלזול וחוסר האכפתיות שהן הקרינו. עזבו את העובדה שהגיעו אליהן שני צעירים שנדרסו ונפצעו בתאונת פגע וברח. עזבו את הרעיון העומד בבסיס השירות לאזרח. השתיים פשוט התעלו על עצמן כאשר ביקשנו עט כדי למלא את טופס התאונה - "אין למשטרה תקציב לתת עט לכל מי שבא. הייתם צריכים לבוא מוכנים מהבית", וסיימו ב"תוך 14 יום יגיע אישור משטרה על התאונה, לא כולל שבתות וחגים. תודה".

רגע אחד. הלו. לפני כמה שעות כמעט רצח נהג פלוני שני רוכבי קטנוע, כשהוא מטיס אותם לאוויר ובורח במהירות מהמקום. אין משהו שאפשר אולי לעשות, במקרה? זאת אומרת, אין מישהו שיוכל לשוחח איתנו ואולי, ממש אולי, לבצע פעולה כלשהי?

לשוטרת הייתה תשובה מצוינת לשאלה הזו. "אדוני, מה אתה רוצה ממני? יש הרבה סיטרואן ברלינגו לבנות בתל אביב, מה אתה רוצה שיעשו?". יש לי רעיון, אולי שיחפשו, אולי העובדה שאין לו מראה יכולה לעזור. אולי אפשר לחפש מצלמה שתיעדה את האירוע? לשוטרת היו עוד תשובות מעודדות. "ביום ראשון יבוא הקצין ויחליט אם לטפל בכלל. ברור, בראשון, מחר שישי ואין קצינים, יום קצר".

אז הלכתי בעצמי לאזור התאונה. בחנויות באזור ניסו לעזור, אבל המצלמות אותן מצאתי לא הגיעו עד הכביש עקב המדרכות הרחבות. התקשרתי לעירייה וביקשתי עזרה. הפקיד הסביר שאין רשת מצלמות בתל אביב, ובטח לא באבן גבירול. בשלב זה די התייאשתי, והמתנתי ליום ראשון כדי לשמוע מהקצין.

אף אחד לא התקשר ביום ראשון. נו, כנראה שזה לא סיפור, בטח לא משהו שדוברות המשטרה מעוניינת לשחרר לכתבים כדי לקבל עוד כותרת מלטפת. סתם מכונית שפגעה בעוצמה ששני רוכבי קטנוע והעיפה אותם לעזאזל. סתם נהג מכונית שברח מזירת התאונה לא הוא אחראי, מבלי לבדוק אם האנשים שטסו לו מול העיניים עדיין נושמים.

אף אחד לא התקשר גם אחרי שבועיים.

• הכותב הוא פגוע תאונת פגע וברח, וגם משטרת ישראל