בשלה להתחתן: למה הוא לא מציע לי נישואין?

"אני נותנת לו חצי שנה נוספת וזהו", קבעה בנחרצות חברתי הטובה עתליה (שם בדוי). "אם תוך חצי שנה אין טבעת, אני קמה והולכת!" חזרה על המנטרה. עתליה (27) נמצאת בזוגיות מזה שנתיים. בשנה וחצי האחרונות היא ובן זוגה מתגוררים יחד באותה הדירה. טוב להם בזוגיות והם מסתדרים מצוין. עתליה מרגישה שהיא מוכנה להתמסד ובן זוגה הוא הגבר שאיתו היא רוצה לעשות זאת. הבעיה היא שמהצד שלו - לא ברור מה קורה.

ללחוץ או לשתוק?

עתליה, כמו נשים רבות אחרות, מעוניינת להתקדם בחיים ובמערכת היחסים, בעוד בן זוגה עדיין לא הגיע לשלב הזה. הבעיה היא שאין לה מושג האם הוא יגיע לשם איתה או בכלל, ואם כן, אז מתי? עוד חצי שנה? שנה? עתליה, ויש שיאמרו בצדק, לא רוצה לבזבז שנים נוספות בלהיות בתוך קשר שאין לו עתיד.

ממה שסיפרה לי, לו הייתה יכולה להציע לו נישואין בעצמה הייתה עושה זאת, אך היא מפחדת שצעד שכזה רק ילחיץ ויבריח אותו. ובכל מקרה, "מדובר בצעד שצריך לבוא מהצד שלו", והיא לא רוצה שזה יגיע מתוך לחץ או חלילה - אולטימטום.

"אני רוצה לדעת שאיני מבזבזת זמן", אמרה. "אם אינו מתכוון לעשות זאת מוטב שאדע זאת כבר עכשיו, לא? אולי הוא מרגיש שאיני האישה שהוא רוצה לעשות זאת עמה, ואולי אינו מתכוון כלל להתחתן. אלו דברים שהייתי רוצה לדעת".

"מעבר לכך", הוסיפה, "אני רוצה את ההצהרה, בשביל שיהיה אפשר לעשות תוכניות משותפות לעתיד, לא רק ילדים. הוא חושב למשל לעשות רילוקיישן. זה לא צעד שאני מרגישה שאני מסוגלת לעשות איתו אם אנו לא נשואים".

אולי הפעם זה יקרה

ככל שעוברות השנים, אני מוצאת את עצמי מוקפת ביותר ויותר נשים שנמצאות במצב הזה. העובדה שהצעת הנישואים צריכה כביכול להגיע מהגברים, שמה את הנשים בעמדת המתנה פסיבית ורווית אכזבות. כך, בכל פעם שהם הולכים לארוחה רומנטית או טסים יחד לחו"ל, עולה הציפייה ש"אולי עכשיו הוא יציע", ציפייה שהופכת כמובן לאכזבה מרגע שהוא לא.

אבל לא כולן משלימות עם הפסיביות: יש שרומזות רמיזות קלות ויש שאומרות זאת באופן ישיר. אני מכירה מישהי שהזמינה תאריך באולם ואז בישרה לגבר על כך; בנות שהלכו עם החבר לבחור טבעת כדי לזרז תהליכים והרשימה עוד ארוכה. נכון, יש בני זוג שנבהלים מהיוזמה ה"חצופה" ומסיימים את היחסים, ויש סיפורים שבסופם נמצא זוג נשוי ומאושר.

ובאשר לחברתי עתליה, היא ובן זוגה דיברו על כך והוא הבטיח לה שזה יבוא, ושזה רק עניין של זמן. אני מחזיקה לשניים אצבעות, וכל שנותר הוא להיאזר בסבלנות ולקוות שלסיפור הזה יהיה סוף שמח.

חג שמח!

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

ל"ערה?"- דף הפייסבוק של עדי רם