בעקבות הזמן האבוד: לומדי תורה, קצרו חופשתכם

כחלק מיישום מתווה השוויון בנטל, הגיע הזמן לדרוש מהחרדים לקצר את חופשת "בין הזמנים" של תלמידי הישיבות, ולהשיב אותם אל הלימודים כבר במוצאי שביעי של פסח, הוא בוקר המימונה, ולא רק בראש חודש אייר, כנהוג עכשיו.

<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו  >>

כותב שורות אלה, העובד חמישה ימים בשבוע, זכאי על פי חוק רק ל-10 ימי חופשה בשנה. זה, כמובן, הרבה פחות חופש בהשוואה לתקופה שבה הייתי חייל קרבי וקיבלתי חופשה "רגילה" בת שבוע, מדי רבעון, ובסך הכל 28 ימי חופשה בשנה.

אני לא מקנא בחופשה של החיילים, בעיקר מכיוון שאני סבור שמאמץ גופני אינטנסיבי אמור לזַכות בחופשה משמעותית, ולכן, קשה לי להבין מדוע בשש השנים שבהן למדתי בישיבות חרדיות, היו לי כמעט 75 ימי חופשה בשנה (מערב יום כיפור ועד ראש חודש חשוון, כל חודש ניסן ומערב תשעה באב ועד ראש חודש אלול).

גם הרב עובדיה יוסף, בכבודו ובעצמו, קרא לפני כחצי שנה לבטל את חופשת הקיץ של בחורי הישיבות, אך נוכח התעלמות הגורפת, שלא לומר הזלזול המופגן של הציבור החרדי בדרישתו של של הרב, אין לבנט וללפיד ברירה, אלא לדרוש בעצמם את קיצור ימי החופשה של בחורי הישיבות.

אגב, החרדים טוענים כי הם צריכים להיות פטורים משירות צבאי, מכיוון שלימוד התורה מגן על עם ישראל. אז בבקשה, אני לא מכיר מוצב אחד בצה"ל שבו נפסקת השמירה ליותר מכמה דקות, ולכן לא ייתכן שהציבור החרדי, מצדו, יפקיר את ביטחון המדינה לחודשיים וחצי.

לתרום בתנאים כשרים

אני מוכן להבין שקשה לבחור ישיבה ללמוד לאורך כל השנה ברציפות, ולכן אני מציע שהחרדים אכן ישבתו מלימודים 75 יום בשנה. מתוך תקופה זו הם יקבלו חופשה מוחלטת בת שבועיים וחצי (פסח וסוכות, כולל ערבי חג ומימונה), וביתר ימי החופש, יואילו בחורי הישיבה לתרום לחברה החרדית, בתנאים כשרים למהדרין.

שישמרו על ילדים עם צרכים מיוחדים, שיארגנו קייטנות לתלמידי בתי ספר ו"חיידרים" שמפריעים לנקות את הבית, שיסיידו בתי כנסת לכבוד החג,

 שיעזרו לשפץ בתים של אנשים מעוטי יכולת, או אפילו יחויבו לבקר ולשוחח עם קשישים עריריים ולערוך עבורם קניות במכולת. אני אפילו מעז לפנטז על בחורי ישיבה שיעברו בחופשות קורסי עזרה ראשונה, קורסי כיבוי, חילוץ והצלה או אפילו אימוני ירי בסיסי, כך שבמקרה של מלחמה כוללת, ויוכלו לשמש כעתודה של פיקוד העורף.

חשוב להבהיר כי כל ההצעות האלו לא מועלות מתוך רצון לקנטר או להתריס. נוכח העובדה שהחברה הישראלית מתקצבת את עולם הישיבות ביותר ממיליארד שקל בשנה,

זכותה וחובתה לדרוש מבחורי הישיבה להפסיק את העמדת הפנים, ובאמת לשאת בעול, שאותו נושאים החילונים וחובשי הכיפות הסרוגות.

אחרי הכל, אם אשתי הצליחה לגרום לי להפנים את עקרון השוויון ברמה הביתית (בלי בושה ואפילו בגאווה, אני מגהץ ומכין לילדים ארוחות שרופות רק חלקית), אין סיבה שבחורי הישיבות לא יתחילו לחשוב מה הם יכולים לעשות למען המדינה.