הגוף מגיב כמו לסם: מה קורה לנו כשמתאהבים

חיפוש בגוגל של המילה אהבה באנגלית יעלה לא פחות מ-7 מיליארד תוצאות, רייטינג גבוה בהרבה מהמילים אלוהים או סקס, למשל. אולי טרם מצאתם את ההזדמנות לחפש את המושג ברשת, אבל כולכם ודאי מכירים את הרגעים האלו של התאהבות ראשונה, כשתחושות של פרפרים בבטן מציפות אותנו, וכל מראה או רמז של האהוב או האהובה החדשים מעוררים בנו גלים של אושר ואופוריה. אנחנו לא אוכלים, לא ישנים וכמו מכורים לסמים, חייבים להיות בקרבתו של מושא אהבתנו שהופך למרכז עולמנו.

עוד כתבות על אהבה:

• האייפון והמחשב הורסים את הזוגיות - מה הפתרון?
• חילופי זוגות: מצילים הסקס והורסים האהבה?
• ההוכחה המדעית: למה הסתיו הכי טוב לאהבה
  

אהבה - כימיה או משהו מסתורי שמחבר בינינו?(צילום: shutterstock)

למרות הפופולאריות הרבה וחוצת התרבויות של האהבה, המסתורין סביבה הוא עדיין רב, ומה שקורה בדרך כלל כשהמסתורין פוגש את הסקרנות האנושית, הוא שבנקודת המפגש נולד תחום מדעי חדש, ובמקרה הזה, חקר מדע האהבה.

מכורים להתאהבות

שיטות המחקר החדשות הקיימות כיום, מאפשרות לנו להציץ אל תוך המוח שלנו בעזרת סורקים מתוחכמים, לבדוק את מרכיבי הדם שלנו, את ההורמונים והאותות העצביים, ואת קשרי הגומלין ביניהם, וכך להתחיל ולפענח את הכוחות המניעים שעומדים מאחורי המסתורין של ההתאהבות והאהבה.

אחד הדברים שהתגלו, למשל, הוא שלמצב של התאהבות יש מקבילות מוחיות וכימיות שניתן למדוד אותן בגוף. ההתאהבות - אותה תחושה אינטנסיבית של משיכה ממוקדת לאובייקט, המלווה בתחושות של ערנות מוגברת ומיקוד - היא תהליך שנועד למקד אותנו על בן או בת זוג מסוימים למטרת הזדווגות, כפי שטוענת פרופ' הלן פישר מאוניברסיטת ראטגרס שבניו-ג'רזי, החוקרת את הביולוגיה של ההתאהבות, מה שכמובן מאוד הגיוני מבחינת המשך האבולוציה של המין האנושי.

בניסוי מסקרן בניצוחה של פישר, 400 גברים ונשים אמריקאים, וקבוצה זהה של גברים ונשים יפניים, מילאו שאלונים ביחס למערכות יחסים בחייהם ולאהבה. נסיינים שדיווחו בזמן מילוי השאלונים על כך שהם 'מאוהבים בטירוף' המשיכו לשלב השני של הניסוי שבו מוחותיהם עברו סריקה בסורק מוח מתקדם בשם fMRI. מה שהתגלה היה שאזור מסוים במוחם שנקרא 'מרכז העונג' הראה פעילות מוגברת וספציפית בזמן 'ההתאהבות המטורפת'.

כמו בסמים - מכורים אחד לשני(צילום: shutterstock)

שמו של אותו 'מרכז עונג' הוא גרעין האקומבנס, והוא האזור שמופעל בזמן שאנחנו עושים פעילות מתגמלת מבחינה חושית וחווייתית, כמו למשל אכילת שוקולד או הצלחה במשחק מחשב המזכה אותנו במעבר לשלב הבא.

גרעין האקומבנס הוא גם יעדם של סמים ממכרים כקוקאין או אמפטמינים (למשל אקסטזי), המשחררים בו מעביר עצמי כימי שנקרא דופאמין. שחרור מאסיבי של דופאמין גורם לתחושות של אופוריה, אקסטזה, מוטיבציה גבוהה, ערנות מוגברת וחדות של הריכוז והחושים, וגם חוסר תיאבון, אנרגיה מוגברת וחוסר צורך בשינה.

בצריכת סמים קשים, לאחר שהשפעת המנה חולפת, ישנה הפרשה מוגברת של דופאמין שגורמת לדחף עז להשיג את המנה הבאה, ובמצבים שבהם לא ניתן להשיג עוד מנה מתפתחים תסמיני גמילה של דיכאון, עצבות, ירידה באנרגיה ועוד.

הדמיון בין מצב ההתאהבות למה שגורמים סמים הוא רב, הן מבחינת המנגנונים המופעלים בגוף והן מבחינה התנהגותית.

בהתאהבות אנו חשים את כל אותן תחושות של אופוריה ביחס לאובייקט ההתאהבות שלנו, שמתווכות על ידי אותו איזור העונג במוח, גרעין האקומבנס, ועל ידי אותו חומר כימי, הדופאמין. כך שכשההתאהבות עולה על גדותיה אנו נמצאים במצב של עירור יתר של מערכת דופאמינרגית זו, ממש כמו בנטילת סמים.

דמיון נוסף לסמים יראה גם במצב ההפוך, בו מושא ההתאהבות שלנו אינו משיב לנו

באותה מטבע של משיכה הדדית. כשאנו חווים דחייה, גל של 'תסמיני גמילה' שוטף אותנו, ואנו מבקשים נואשות 'עוד' מנוכחותם של האהוב או האהובה הנכזבים. גם אם בשלב הראשון ננסה להשיג אף יותר את מושא אהבתנו, בשל רמות הדופאמין המוגברות בשלב הראשון של 'הגמילה', לאחר מכן רמות הדופאמין ירדו ואנו נחווה באופן בלתי נמנע את צידו השני של המטבע: דכדוך, מצב רוח ירוד, ירידה באנרגיה ותיאבון שחזר לסורו.

כך שאפשר, כפי שאומרת פרופ' פישר, להחשיב את ההתאהבות למצב דמוי התמכרות, שנועד להישאר מספיק זמן כדי להביא אותנו עד למצב של הזדווגות, הבנה שלא מונעת מאתנו כמובן 'ליפול שוב ושוב אל אותו ההרגל'.

אני אוהב אותך, אבל לא מאוהב בך

ההתאהבות, לפחות מבחינה ביולוגית ואבולוציונית, נועדה להביא אותנו למיקוד בבן או בת זוג ספציפיים כדי לאפשר הזדווגות. אך התאהבות היא לא בהכרח אהבה. כולנו יודעים למשל שאפשר לחוות התאהבות מבלי שהיא תבשיל לכדי היקשרות ומערכת יחסים ארוכת טווח, ולחילופין שבמערכות יחסים ארוכות טווח שבהן אנו חווים היקשרות אפשר להמשיך להיות מאוהבים בבן או בת הזוג, ולעיתים אפשר להתאהב במישהו שאינו בן הזוג הקבוע שלנו (על כך מעידה כאלפי עדים הסטטיסטיקה הנוכחית של אחוז הגירושין).

אם בראייה אבולוציונית-ביולוגית להתאהבות ישנה מטרה בבחירה ממוקדת של בן או בת זוג להזדווגות, לאהבה או להיקשרות ישנה מטרה אחרת, ארוכת טווח יותר והיא גידול טיפוח והגנה על דור ההמשך, וכפי שנראה בהמשך יש לה גם יתרונות מפתיעים נוספים עבורנו.

מבחינה כימית וגופנית, להתאהבות ואהבה ישנן שתי מערכות שונות בגוף, והן יכולות לפעול לעתים בנפרד ולעתים תוך קשר הדוק זו עם זו. ההתאהבות קשורה כפי שראינו בין השאר לגרעין האקומבנס במוח הוא מרכז העונג שלנו, ולחומרים כימיים כדופמין, נור-אפינפרין וסרוטונין.

היקשרות ארוכת טווח, מהמאפיינים המרכזיים של אהבה, מקושרת לאיזורים אחרים במוח: ההיפותלמוס ובלוטת יותרת המוח האחורית, ולהפרשה של חומרים כימיים מסוג שונה שנקראים פפטידים.

להתאהב כל פעם מחדש - בהריון, בלידה ובזמן קיום יחסי מין(צילום: index open)

עדויות ההולכות ומצטברות ממחקרים בבני אדם ויונקים אחרים מפנות את הזרקור של 'מחוללי האהבה' אל עבר שני פפטידים באופן ספציפי: אוקסיטוצין וואזופרסין. חומרים אלו מופרשים בכמה מהאירועים הדרמטיים ביותר בחיי אדם, כגון: הריון, לידה, הנקה, ויחסי מין, וייתכן שאף בזמן מגורים משותפים.

באופן מעניין פפטידים אלו מופרשים גם בעיתות מצוקה ומשבר. במספר חיות מעבדה נצפתה תופעה מעניינת שבה לאחר אירוע מלחיץ כלשהו, לצורך העניין כל מאורע חדש ולא מוכר, הנטייה ליצור קשרים חברתיים גדלה. תופעה דומה אפשר לראות בחברה שלנו, כשבזמני מצוקה ועיתות משבר כמלחמה, ישנה תחושה מוגברת של לכידות וסולידריות ביחס לזמנים נינוחים ושגרתיים יותר.

ההיגיון הביולוגי שמאחורי התופעה הזו מחזיר אותנו אל הפפטידים אוקסיטוצין וואזופרסין. בזמן יצירת קשרים חברתיים הפרשתם בגוף מוגברת, והפרשה מוגברת זו גורמת לעיכוב הורמונים בגוף האחראים ליצירת סטרס. התוצאה נטו היא היקשרות וחברתיות המפחיתות את רמת הסטרס והפחד, על ידי שחרור מוגבר של אוקסיטוצין ווזופרסין ועיכוב מנגנוני הדחק בגוף.

הוא לא בשל למחוייבות? תני לו כדור וזה יעבור

עד כמה מרחיקת לכת השפעתם של פפטידים אלו, ובייחוד אוקסיטוצין, ניתן ללמוד ממחקרים שנעשו על בעלי חיים ובני אדם. מכרסמים קטנים כנברנים, מדגימים שינויים מרשימים ביותר לאחר חשיפה לאוקסיטוצין וואזופרסין, כולל הגברה של יצירת קשרים חברתיים ואף נטייה מוגברת ליצור קשרים זוגיים מונוגמיים.

עיכוב אוקסיטוצין על ידי חסם כימי בכבשים שהמליטו זה מכבר, גרם לאימהות הטריות להפסיק להתייחס ולטפל בתינוקות שלהן באופן המצופה מאם צעירה. מנגד, כשנתנו אוקסיטוצין לכבשים שלא המליטו מעולם, הן הפגינו אהבה והתנהגות אימהית טבעיות כלפי צאצאים זרים להן.

נשים מיניקות מראות רמות מופחתות של חרדה ודאגה, המקבילות לרמות נמוכות של הורמוני סטרס בדמן,

הודות להפרשת אוקסיטוצין במהלך ההנקה, מה שמקנה יתרון ביולוגי להנקה עבור האם בנוסף לשאר היתרונות הידועים בהנקה עבור הרך הנולד.

אף על פי כן, גם בבני אדם נעשו מספר מחקרים השופכים אור על יצירת קשרים זוגיים ושימורם לאורך זמן.

במחקר שנערך לאחרונה נבדקו שתי קבוצות גברים: קבוצה אחת של גברים הנמצאים במערכת יחסים מחויבת וארוכת טווח, וקבוצה שנייה של גברים רווקים.

בשלב ראשון לכל משתתף בניסוי ערכו פגישה עם אישה מושכת לא מוכרת ועם גבר לא מוכר. כחלק ממשחקי חיזור ושליחת איתותים על משיכה מינית, התקרבות פיזית לאישה מהווה סימן של משיכה מצדו של הגבר. מה שהתגלה בניסוי היה שלאחר שאיפה של אוקסיטוצין הגברים המחויבים שמרו על יותר דיסטנס, פשוטו כמשמעו. קבוצת הגברים המחויבים שמרה על מרחק פיזי מהאישה המושכת של כ-10-15 ס"מ יותר מאשר קבוצת הרווקים, תופעה שלא חזרה על עצמה כשהגברים משתי הקבוצות פגשו גבר זר.

בשונה מנשים, שמפגינות בהכללה משיכה מינית ביחס למילים ותיאורים רומנטיים, גברים בהכללה מפגינים משיכה מינית דרך מראה וויזואלי. לכן, בחלק השני של הניסוי הציגו בפני שתי קבוצות הגברים תמונה של אישה מושכת. גם כאן נצפה הבדל מעניין, לאחר שאיפת אוקסיטוצין הגברים המחויבים הגיבו לאט יותר אל התמונה ביחס לגברים הלא מחויבים, כשהזמן שנמדד שלקח להם להרים את התמונה ולהסתכל עליה היה ארוך יותר מאשר הגברים הרווקים.

האם המשמעות היא שכדי לחזק מערכות יחסים קיימות ולהעמיק קשרים זוגיים או לעודד העמקת קשרים בין אימהות צעירות לתינוקות לאחר לידה עלינו לשאוף הורמונים כאוקסיטוצין? התשובה רחוקה מלהיות ברורה כיום, ולמעשה רבות השאלות הפתוחות והלא ידועות בתחום חקר צעיר זה של מדע האהבה וההתאהבות, מאשר תשובות ברורות וחד משמעיות.

היא מסתכלת על אחרים? אולי בעתיד כדור יפתור את הצרה(צילום: index open)

מה שברור הוא שעל כל תשובה חדשה שמתקבלת, נפתח טווח חדש שלם של שאלות פתוחות שאין עליהן עדיין מענה. ואולי, אם להסתכל על הנושא מתוך זווית רומנטית וסנטימנטלית יותר, דווקא החקר אל תוך האהבה הוא מה שמוביל אותנו עוד יותר פנימה אל תוכה ומעמיק את המסתורין שלה, כשככל שאנו מפרקים אותה לגורמיה, מנתחים את המולקולות והאותות העצביים הקשורים אליה, ומסבירים אותה בנוסחאות כימיות מורכבות, היא עדיין נותרת כחידה בלתי נודעת ובלתי מפוענחת.

כך נדמה שבעידן שלנו אל המשוררים, הסופרים, הארכיטקטים והמחזאים הגדולים של ההיסטוריה, שנותרו משתאים לנוכח הפלא הגדול של האהבה בניסיונם לתאר אותה ולספר על מעלליה, מצטרפת כעת קבוצה נוספת של בני אדם, שהיא המדענים. למרות התיאורים המדעיים המתרבים והולכים, עבור רובנו פלא האהבה נותר עשיר עמוק ומסתורי כאי פעם, מה שהיטיב לבטא הפילוסוף והמדען הצרפתי בלזפסקל באומרו: 'ללב ישנן הסיבות שלו, שעליהן השכל אינו יודע דבר'.