רטרוספקטיבה למהפכה / הקאמבק של מכבי ת"א
רגע לפני שהיא מבצעת את אחת החזרות המפוארות בתולדות המועדון, עידו אשד מנתח את כל הדרך להצלחה של הצהובים. שינוי החמישייה, שינוי הגישה, שינוי שיטת המשחקים. שינוי
לאירוע שהתרחש אמש (ה') בהיכל נוקיה, בו הביסה מכבי ת"א 58:101 את יריבתה, קשה לקרוא משחק כדורסל. מכבי לא שיחקה נגד בשיקטאש, היא השתעשעה בבשיקטאש כצעצוע שקיבלה מהיורוליג, כדי לחגוג את אחת החזרות המפוארות בהיסטוריה של המשחק באירופה, והגדולה של המועדון מאז ומעולם.
עוד ב-ynet ספורט
- מכבי ת"א השפילה את בשיקטאש
- לא צריך להתנצל / אריה מליניאק
- הלייקרס בצרות, קובי מתקרב לעוד להיסטוריה
- שראפובה מול סרינה בגמר קלאסי במיאמי
ומכיוון שאין הרבה ללמוד מהמשחק מקצועית, וגם בגלל שהעלייה להצלבה עוד לא הוכרעה סופית, לפחות לא לפני משחקי הלילה, ראוי לעשות רטרוספקטיבה ולהבין מה קרה כאן בששת השבועות האחרונים.
טעיתי, טועים, טעינו
כשרוב הפרשנים, ואני ביניהם, טענו אחרי הפסד הבית השלישי לברצלונה שמכבי לא מספיק טובה, זה לא היה בגלל התוצאות, אלא בגלל איך שהיא נראתה. בגלל שהיה מבט מיוסר בעיניים של רוב השחקנים, כי דיוויד בלאט היה עצבני,
צועק, לחוץ, אחוז תזזית. כי רוב השחקנים לא הגיעו לרמה הצפויה שלהם, חלקם לא שיחקו בתפקיד שלהם, ובעיקר כי הקבוצה לא שיחקה את הכדורסל שהתאים לה. יחד עם התוצאות עצמן ורמת היריבות בבית, המסקנה המתבקשת היתה לצפות שהפעם העונה האירופית תסתיים בתחילת אפריל.
לקאמבק המופלא אבות רבים, שרק השילוב שלהם יחד הביא להצלחה החריגה הזו. ראש וראשון הוא דיוויד בלאט, שיסודותיו הנטועים בהוויה הספורטיבית האמריקנית בנויים על האמונה של "לשחק עד הסוף, כל זמן שיש סיכוי תיאורטי אז יש סיכוי אמיתי". אבל מעבר לאמונה, היתה כאן גם קבלה ופשרה. בלאט הבין שטעה ביחסו לקבוצה, למה שהוא מצפה ממנה, ושינה את הגישה. מפויסת יותר, מעודדת יותר, מקבלת יותר.
שחקנים התחילו להרגיש שיש להם עבור מי לשחק. שיטת המשחק המבוססת על ארבעה גארדים ושון ג'יימס השתכללה. התיאומים בהגנה השתפרו מאוד, וגם תרגילי ההתקפה עברו שיפוץ והפכו לפשוטים יותר. הזריקה לשלוש באה לפתע בקלות, בעיקר כי מותר לזרוק אותה אחרי עשר שניות.
השחקן שמסמל את הגישה הזו ואת כל הקאמבק הוא דיוויד לוגאן, שהוא סקורר מהזן הישן, אחד שמסוגל לצבור נקודות רבות בפרק זמן קצר, אם רק ירגיש משוחרר. ואחרי שהיה מוקצה, הוא הוטבל על ידי בלאט והפך לאחד מהחבר'ה. בדיוק בזמן. זו גם השיטה שהביאה את בלאט לגמר היורוליג לפני שנתיים, עם דיוויד בלו בעמדה 4.
מתחת לאף
איך שלא נסתכל על זה, הפציעה של ליאור אליהו עזרה. לא בגלל שליאור לא חשוב ויעיל, אלא כי קבוצה לא יכולה לשחק עם כל כך הרבה שחקנים בכירים שדורשים דקות. עם שחרורם של שארמדיני ותומאס, והעובדה שפלאניניץ' אומר תודה על כל דקה ולא דורש כלום עדיין, יש למכבי סגל בגודל אופטימלי עם היררכיה בריאה. ונכון לעכשיו, סגנון המשחק של ליאור לא מתאים למכבי הנוכחית, שדורשת הגנת לחץ אגרסיבית וארבעה שחקנים שיכולים להוביל כדור ובעיקר לזרוק משלוש כדי להוריד את הלחץ משון ג'יימס.
והנתון הנוסף הוא אורכו של הטורניר. לא רק כי יש לך הרבה יותר זמן לפצות על הפסדים מוקדמים, אלא גם כי רוב
המועדונים לא התכוננו מנטאלית לליגה הארוכה הזו של 14 משחקים, וכאן באה לידי ביטוי עוצמת המועדון והמסורת של מכבי. "הרוח המכבית" ששמה עלה רבות כמבשרת ומייצרת התקומה של הקבוצה השנה, היא בעצם רמת הניהול הגבוהה והמחויבות שהיא מייצרת אצל מי שמשחק בה. בעוד אגודות אחרות התפוררו בהדרגה, מכבי רק התחברה והתעלתה. והיה בדיוק מספיק זמן כדי לתקן.
לכן מותר להתפאר, אבל בהחלט חובה על מכבי לבחון את עצמה על בניית הקבוצה הרחבה מדי בקיץ, ועל ההתעקשות על משחק כדורסל קלאסי המבוסס על שני גבוהים בתחילת העונה, כשתי בעיות שאפשר היה לפתור מראש, ולחסוך את עגמת הנפש של הסיבוב הראשון.
אתם יודעים מה ההבדל בין חכם לפיקח. ההצלבה היא ממש מעבר לפינה, ואם שום דבר לא ישתבש, היא תתחיל כבר ביום שלישי ה 9 באפריל, מיד אחרי המשחק בברצלונה, שבזכות הטורקים שניצחו את סיינה, ייתכן שיהיה רק לשיפור עמדות.
אז למכבי מותר הערב לשבת מול הטלוויזיה, לצפות ביריבותיה משחקות, מזיעות, חושבות עליה, מעריכות אותה על המהלך המדהים שעשתה, ועל המקום הלחוץ בו הן נמצאות, אחרי שאולי חשבו שהם כבר מסודרות בשלב הבא. ולגבי מכבי, אין מה לדאוג מחזרה למקומות האפלים של הסיבוב הראשון. מי שהיה שם למטה, מתחת לרצפה, זוכר כמה זה רע. כמו שאמר סמי בן טובים ב"מתחת לאף": "איך שהתחלת לדבר עלה לי הריח של הליזול מהמעצר... לפעמים צריך לדעת להתפשר בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
