למי קראתם מחמירים?
משום מה, בכל תחום בחיים לגיטימי להקפיד על פרטים קטנוניים, אך כשזה מגיע לקיום מצוות - כל רב שלא מקל בפסיקה,נתפס כפנאט חשוך. לידיעת מי שלועגים דרך קבע לתרבות ההחמרות: יש אנשים שריבונו של עולם יקר ללבם
<< פסח בארץ ובעולם - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
זמני כניסת ויציאת שבת חול המועד - שעון קיץ
חומרה חדשה מסתובבת באילת: תיירים באים והולכים, אך בפסח יש משפחות שמקפידות בקביעות על אותו בית מלון בדיוק. קחו, לדוגמה, את משפחת זילברמן מחיפה: על פי המנהג שהשתרש במשפחה, מדי אחד בדצמבר מתיישב מר זילברמן בסלון, ומחייג לקראון פלאזה. נוסח ההזמנה נעשה כבר קבוע: שני חדרים, שבעה לילות, נוף לים. הם לא צריכים לתכנן את החופשה – זה סתם בזבוז זמן – החופשה שלהם מתוכננת כבר עשר שנים ברציפות. הם יודעים בדיוק לאן הם הולכים ומתי, באיזה יום של חול המועד שווה לבקר במצפה התת-ימי, ומתי ללכת לריף הדולפינים.
אבל המסורת המשפחתית המוקפדת עמדה השנה בפני סכנה נוראה: כמדי דצמבר, גם השנה התקשר יוסף זילברמן למלון באחד לחודש, וגילה לחרדתו שכבר תפוס. לא כל המלון תפוס, חלילה, אבל את חדר 509 תפסו כבר - ולכל החג.
מר זילברמן התקשר אישית למנהל (הם כמובן מכירים כבר, ואפילו שלוש פעמים יצא להם לשבת יחד בליל הסדר), ואיים בחריפות שזהו זה, הם לא באים יותר. לא ייתכן שיגדעו להם את המסורת בקלות כזאת. הלחץ עבד - שהרי מסורת זו מסורת - ומשפחת זילברמן תשתכן גם בפסח הזה בחדר 509 האהוב עליה. הם ייהנו, יבלו ויקטרו בסבבה על הרב יקותיאלי שמקפיד לאכול את המצה בשתיים וחצי דקות בדיוק.
מאה שקלים בדיוק לאפיקומן
חומרה אחרת התגלתה בתל אביב: הגבלת מחירי האפיקומן. גרשון לביבוביץ, איש עסקים וסב לעשרה, החליט שיותר ממאה שקלים הוא לא נותן לאפיקומן. את הרף המקסימלי הזה הציב עוד לפני שנולד נכדו הראשון, וכבר שנים שהוא שומר עליו באדיקות שאין כמוה, ושולט ביד רמה במשא ומתן סביב שולחן הסדר.
הזאטוטים יודעים שעם סבא אין מה לדבר על מתנות שוות באמת, כמו של החבר'ה מהכיתה, ושהם יכולים לכל היותר לנג'ס לאבא ואמא. השנה הצטרפה לראשונה לשולחן הסדר דורית, שילדיה לא מכירים את ההקפדות של סבא, ומו"מ קדחתני התנהל עד השעות הקטנות של הלילה. בשתיים וחצי, כשאפילו אליהו הנביא כבר נרדם מחוץ לדלת שאיש לא פתח לו, יואבי הקטן נכנע.
גרשון אינו אוהב להטריח את בני משפחתו, אבל אצלו יש גבולות ברורים מאוד. אם הוא אומר "מאה שקל גג", אז זה מאה שקל גג. ואגב אפיקומן, הוא תמיד לועג לכל המצות שהוא רואה בחנות לפני פסח, “שמורות משעת הטחינה", “שמורות משעת הקציר”, "שמורות מהרגע שזורעים את החיטה בשדה". נפלו על כל הראש, אלה.
גם אוהדי מכבי מחמירים שלא לפספס משחק
ועוד לא דיברנו על הזוגות ששומרים באדיקות על נוהל שנה-אצל-ההורים-שלו-שנה-אצל-ההורים-שלה, גם אם הדודים
מחו"ל מגיעים לביקור היסטורי של פעם ב-30 שנה בדיוק בשנה אי-זוגית; ועל אלה שיוצאים לקמפינג בכל שבת חול המועד, גם כשפתאום יורד גשם בפסח; ועל השאיפות המחמירות של סבתא רבקה מהגפילטע המסורתי שלה – עדיף שלא נתחיל לדבר.
כולנו מחמירים, בפסח ולאורך השנה כולה - כל אחד בתחומו הוא. זה שלא מוותר על ריצת הבוקר גם בגשם זלעפות, וזאת שמקפידה עם העובדים שלה על הגעה בשמונה בבוקר בול, וההוא שלא פספס אף משחק של מכבי מימי מוטי ארואסטי. וכולנו מתעצבנים בפסח ולאורך השנה כולה, על כל ההחמרות ההלכתיות שנראות לנו מיותרות להחריד.
משום מה, בכל תחום בחיים לגיטימי להקפיד על פרטים קטנוניים, אבל כשזה מגיע לקיום מצוות – כל רב שלא יילך על הפסיקה המקלה ביותר - ייתפס בעינינו כפנאט חשוך.
לא סתם אובססיה
האם זה אומר שהבעיה של הרבנים קיימת אצל כולנו? שלא רק חרדים וחרד"לים סובלים מהחמרה אובססיבית, אלא כל
בן אנוש עלי אדמות? לא, כי לא מדובר בסתם אובססיה כפייתית. אנשים פשוט נוטים להקפיד על דברים שחשובים להם. הגיוני שאם משהו יקר ללבו של אדם, הוא ישמור עליו בקפידה מבלי להתפשר על כלום. מבקרי הרבנים, אלה שלועגים דרך קבע לתרבות ההחמרות, שוכחים שיש אולי אנשים שריבונו של עולם יקר ללבם. הם לא סתם רובוטים נעדרי שכל ורגשות, משהו מניע אותם. הם מקפידים על מה שממלא את כל עולמם.
גם אם ההלכה מאפשרת להם לוותר על החומרות וללכת על אופציה מקלה יותר, אין להם כל רצון לוותר, כי המצוות אהובות עליהם וחשובות בעיניהם. לא ייתכן שערכן יהיה פחוּת מערכו של פרק 1048 בטלנובלה ספרדית צולעת, בעייני צופה נאמן שלא הפסיד אפילו את הפרסומות שבאמצע אחד הפרקים הראשונים.
סביר שגם בפעם הבאה שיתפרסם אייטם על שמן קנולה או "שרויה" – יהיו כאלה שימהרו לטקבק שנמאס מכל תעשיית החומרות. אבל אם המגיבים יהיו כאלה שמקפידים להיות הראשונים שכותבים טוקבק על כל ידיעה שהם רואים, אז שיתנו טיפה כבוד למי שמקפידים על דברים נעלים יותר.
לפנייה לכתב/ת 
