אל תקטלגו אותי. אני אישה, לא אבטיפוס

לא רק שאינני מתיישבת עם שום מודל נשי מפוברק שהנ"ל הציעה, אפשר אף לומר שאני מוקיעה ניסיון זה, בדומה לכל ניסיון נוסף לקטלג ולמתג את המגדרים, ובפרט על טהרת תפיסות מיושנות ומבזות. הניסיונות הללו לא הופכים את החיים לקלים יותר - נהפוך הוא - הם הופכים אותם לבלתי נסבלים, שכן הם יוצרים דימויים, ודימויים מטעים עבור הנוסחה לנשיות תקינה.

מה גם שמהכתבה משתמע שרווקות היא מצב עגום אשר נכפה על נשים. ארבעת המודלים שפייראיזן מציעה אם כך, הינם תמרורי אזהרה עבור נשיות לקויה. כאשר דבר הוא מצחיק, זה משום שהוא מצליח לשחק במימדים של אירוניה והפתעה בכמה רמות סמליות בו זמנית.

כאשר דבר הוא מכעיס, זה משום שהוא מצליח להרגיז ולהעליב בכמה רמות סמליות בו זמנית. הכתבה שעומדת בבסיס ביקורת זו פועלת בצורה זאת, וזאת על אף הניסיון של הכותבת ליצור כתבה הומוריסטית ברוח החג, למעשה היא יצרה פיסת תרבות נוספת שמבזה נשים. חבל.

התרבות האנושית בהחלט מצטיינת בכימות, קטלוג ומדוד של סביבתה. טקסונומיה, או בשפה פשוטה, תורת המיון - נועדה לפשט את המורכבות של החיים ובצורה זו אפשרו לאדם דרך ניווט פשוטה יותר להבנת עולמו.

שיטות אלו נהוגות במדעים ובביולוגיה בפרט. אכן, נדמה שעל מנת להגיד אמירה כלשהי עלינו לצאת מנקודת מוצא שהיא כמעט באופן שיטתי, תהיה עמדה מכלילה. זהו טבעו של דיון ורטוריקה, וללא הכללות כלשהן לא היינו מסוגלים להביע עמדה באשר היא. עם זאת, אל לנו ליפול בשבי ולחשוב שכל דבר בחיים הנו בר קטלוג ומדוד. עצם ההפרדה של הנשים לקטגוריות שבהן תואר המראה החיצוני שלהן, תפקודן והתנהגותן ביחסי זוגיות, מזכירה במעט פרקטיקה פופולרית שהייתה נהוגה בגרמניה שבין שני מלחמות העולם - מיונן וסיווגן של נשים לאבטיפוסים.

הפוליטיקה של המוות

על מדעי היוג'ניקה (Eugenics) וודאי שמעתן, אלו היו הבסיס האקדמאי והמדעי אשר עמד בבסיס תיאוריות נאציות וגזעניות. אכן, הקטלוגים של הנשים לא הציעו את פוליטיקת המוות של המשטר הנאצי, אך הם יצרו היררכיה בין סוגי נשים. הסכמות הטיפולוגיות - מטרתן הייתה ליצור ביטחון מדומה בתוך הווה תרבותי משתנה, בהן התפקידים המגדריים של נשים וגברים השתנו ללא היכר.

ולעניינו, טיפולוגיות אלו הציעו אב-טיפוסים של נשים ולהן הדביקו פרמטרים של כדאיות חברתית. מי תהיה אישה נשואה טובה? מי היא אישה אמיתית? מאיזה נשים יש להימנע וכיוצא בזה. בדומה לכותרות ולאיורים אשר עיטרו עיתונים גרמנים בני התקופה דוגמת Berliner Illustrirte Zeitung, הכותבת משתמשת בתיאור המראה החזותי של הנפשות הפועלות, כדי שבדרך זו נזהה ביתר קלות מי עומדת מולנו ומה שוויה.

כפי ששיערה הקצר של הברלינאית היה סימן עבור מרדנות עתידית, אייליינר עבה בכתבה הוא סמל עבור מיניות בלתי מרוסנת, כפי מדגימה דמותה של הביץ' (הרשעית). לטענתי, הניסיון ליצור אבטיפוסים של נשיות הוא מוטעה, שכן הוויית הקיום שמסתכם בדמותה של אישה או של גבר הינם הרבה יותר מאשר תווית.

"אופי" הוא שילוב של עולם פסיכולוגי אישי לבין נסיבות חיים ונסיבות חברתיות. צמצום חווית הקיום לתווית זולה כמו "תמימה" או "זאת שלא מפסיקה לחפור" הינו רידוד בני אדם לכותרות ריקות מתוכן. גם אם בהגדה זוהי הצורה שבה חכמים העבירו את תורתם, אני מצפה מאישה בעולם פוסט מודרני לנקוט באמצעים מתוחכמים יותר בבואה לתאר את תופעת הרווקות ההולכת וגדלה של ימינו.

האישה האידיאלית?

אני אישה. הייתי ילדה, הייתי נערה והיום אני אישה. בכל שלב בחיי הרגשתי שאומרים לי איך עליי להתנהג ואיך עליי לנהל את המיניות שלי. כן, גם על גברים מופעלים לחצים שכאלה, אך אין מקום להשוואה אמיתית שבין השניים, שכן נשים הן לעולם המפסידות של משחק זה.

אנו הנשים צריכות ללכת על חוט דק המשול לחוט הלוליינים בקרקס - פסיעה ימינה ואת "שרמוטה בת שרמוטה", פסיעה שמאלה ואת "פריג'דית מסרסת". החוט מסמל את התחום האפור הנע בין יותר מדי לפחות מדי.

הדיון אודות נשיות הוא תמיד בטווח של הכמעט, הלא מספיק והיותר מדי. בצורה זהה, הכותבת מאשרת מחדש את התודעה החברתית ש"נשיות" הוא מושג שיש לנהל אותו, והוא לא, חס וחלילה, ענייניה האישיים של האישה.

בעצם ההצעה של הטיפוסים ותיאורם, הכותבת מציגה את הנשים אשר חוטאות בעבירה על טווח המותר - האחת תמימה מדי, האחרת חופרת מדי, השלישית גברית מדי (לובשת את המכנסיים בבית) והרביעית - ובכן, היא פשוט מדברת יותר מדי. אלו הן ארבע הרווקות. הן פשוט נשים שלא הצליחו לקלוע לטווח המותר. הן פשוט יותר מדי או לא מספיק.

לכוון נמוך

ההנמכה שנעשתה בדמויות של הנשים, היא ממש כואבת. כואב לשמוע אישה מתארת ככה את אחיותיה - "העיקר שתשתוק קצת". בהתאם לתפיסות מסורתיות של נשים המשייכות אותנו לשני טיפוסים "האם והזונה" או "הטובה והרעה", כך גם הכותבת נופלת לתוך מלכודת מסוכנת זו. שתי הדמויות הראשונות שהיא מציעה לקוראים וודאי מתארים את "הרעה"- הנשים שאינן מעוניינות בזוגיות וזאת משום שהן קרייריסטיות או משום שהן נטולות ריסון מיני. אכן, לעג נמצא בבסיס התיאור של הדמות הראשונה- ביטול של נשים מצליחניות ותיאורן כמסרסות.

שני התיאורים האחרונים פוגעים אף יותר- הם מחזירים את הקוראים לתיאורים ישנים של נשים כמטומטמות וילדותיות. נשים אשר כל מוצא פיהן הוא הבל והבלים. ההשוואה של נשים אל ילדים עוברת כחוט השני בהיסטוריה האנושית, וכואב לקרוא את דבריה של אישה אשר מאמתת בטורה האישי את המיתוס של אישה מטומטמת שאין לה ולו דבר אחד חכם להגיד.

להיות רווקה

אגב, מה רע כל כך בלהיות רווקה? כותבת השורות יוצאת מנקודת הנחה שיש פסול ברווקות. כולנו, הנשים כמובן, שואפות לחיות בחיי זוגיות, שכן איננו שלמות ללא גבר. ובכן, זוגיות יכולה להיות דבר נפלא, אך רווקות באותה המידה. אין כל פסול בלהיות רווקה או רווק, גם אם מדובר בעניין זמני או בהחלטה לכל החיים. זוגיות צריכה להעצים את האינדיבידואל ולא לשאוב ממנו. והכי חשוב: זוגיות לא צריכה להתקיים בכל מחיר.

למעשה, הנורמה היא פיקציה שקרית שניזונה מסטטיסטיקות, מוסדות ממשלתיים ותקשורת ההמונים. לטענתי אין דבר כזה משפחה שהיא מושלמת, זוגיות שאהבתה פורחת לעולם, מיניות שהיא תמיד מספקת ואושר שאינו כרוך בעצב.

אין ספק שאנו מעצבים תרבות ומעוצבים על ידי תרבות, וככאלה - אנו מוכרחים להיזהר בטקסטים שאנו מייצרים. ארבע סוגי הנשים, או ליתר דיוק "ארבע הרווקות של ימינו" שהכותבת הציעה, למעשה מסמנות לנשים מה עליהן לא להיות- שכן אם הן יהיו כאלה- הן יענשו על ידי החברה.

האמת היא מורכבת וחבל שמנסים לבטל את היופי הקיים במגוון האנושי והאישיותי על ידי צביעתו בשליליות. אין מתכון אחד לאהבה ושלמות, שכן זהו נושא אינדיווידואלי. ואם כבר לדבר על רווקות, אולי היה מוטב להשוות את הנושא לבחירה האינסופית שמוצעת היום, נושא של עבדות אל חירות. האם החירות שלנו היא אכן חירות?

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק