'אני הוא עכברוע': איך מספרים לילדים על רוע?

המפגש הראשון עם עטיפת "אני הוא עכברוע", התרגום החדש לעברית לספרה של ג'וליה דונלדסון האהובה על ילדים רבים, מציף מיד שאלה שמתחבט בה כל הורה: מתי להכיר לילד את קיומו של הרוע בעולם? כיצד להתמודד עם דמות נבל שאין במעשיה כל טעם מלבד רשעות לשמה? כאן הרוע נמצא כבר בשם הספר, והאיור של אקסל שפלר מוסיף אלמנטים מטרידים כמו חרב מתנפנפת, עורב שחור מבשר רעות, ופרסות סוס המאיימות לדרוס ארנבון מפוחד. לא קל יהיה להורה להחליט אם להקריא לילדו ספר כזה.

אך למרות הרצון להגן עליהם ככל האפשר בבועת תמימותם, ילדים כנראה מזהים הרבה יותר מהר משאנחנו חושבים, חלוקה בין "טובים" ו"רעים", ודווקא קל להם יותר לקבל דמויות רעות לחלוטין ולהתמודד עם העובדה שישנן גם כאלה בעולם. הימנעות מלגעת בתחומי רגש קשים יותר, כמו פחד או עצב, לא יהפכו את המציאות, בסופו של דבר, להיות קיימת בלעדיהם.

ילדים מזהים בקלות חלוקה בין "טובים" ל"רעים" (איור: אקסל שפר)

לגנוב לשם לגנוב

עכברוע, כפי שמרמז שמו, הוא עכבר רשע ומרושע הנודד בדרכים על סוסו, ובעוברו חוטף כל דבר שהוא רוצה, גם אם אין לו צורך בו כלל. חוסר הטעם שבפשעיו מתגלה במהרה: הוא שודד גם תלתן שאין לו טעם ואין לו ריח, גם אגוזים קשים כאבן - הכל לשם גנבה בלבד. "אין שלך פה", הוא אומר לסנאי מבוהל, "רק שלי, והכל - ישר ללוע!". בנפנופי חרב ואסרטיביות מטילת אימה הוא חומס מכל החיות שהוא פוגש בדרכו את מזונן, עד שהן הופכות כחושות להבהיל והוא לשמנמן ושבע.

למרבה המזל, ההיכרות עם הרוע ועם האלימות השרירותית מגיעה כאן כשהיא מלווה במסר ובסוף טוב. את הלקח בסגנון מעשיות האחים גרים, שבו חל היפוך מצבים דרמטי, לאחר שתואר סבלן הרב - על לא עוול בכפן - של הדמויות התמימות, לומד העכבר בזכות אווזה חכמה אחת שמפתה אותו להיכנס למערה בהבטחה לשלל רב, ומיד חוטפת את סוסו ומשיבה את המזון לחבריה. את כל ימי חייו הבאים יבלה העכבר כפועל פשוט בחנות מזון שבה לא יוכל להרשות לעצמו, ככל הנראה, לרכוש אף עוגה מפתה או קינוח. במובן הזה לפחות, שבה מערכת הצדק לפעול את פעולתה: הרשע זוכה לעונש והטובים לשכר.

מערכת הצדק תמיד צודקת

מלבד הזיקה לאחים גרים, "אני הוא עכברוע" נזכר כקשור גם בכמה היבטים סגנוניים לבלדה של המשורר הבריטי אלפרד נויס, The Highwayman - גנב ושודד המטיל מורא בדרכים - שפורסמה לראשונה ב-1906. בבלדה עשה נויס שימוש בחזרה על ביטויים מסוימים כדי לייצר מעין מקצב של אדם הדוהר על סוסו, וכאן מעניקה דונלדסון לעכברוע הנודד בדרך אותה איכות מוזיקלית, הנה בתרגום לעברית של רימונה די-נור: "כי אני הוא עכברוע/ עכברוע-רוע-רוע!/ שום תירוץ ושום ציוץ/ לא, אני לא מוכן לשמוע!".

העברית של די-נור, שחתומה על תרגומים רבים קודמים לספריה של דונלדסון,

נאמנה להפליא לדינמיות הנדרשת מהטקסט, והחריזה מעבירה במדויק את צלילי הסטקטו והדהרה. כשמדובר בסיפור המיועד להקראה באופן מיוחד בשל המקצב שבו, התוצאה מצוינת ושומרת על קלילות. זאת מממשת היטב די-נור, גם בזכות בחירה לא שגרתית בעברית מודרנית שתיחשב אפילו סלנג: "יש לו ג'וב קבוע-בוע-בוע/ כל יום בשבוע-בוע-בוע - סתם פועל פשוט/ נו, באיזו חנות?". השיבוץ של המילה "ג'וב" אולי מפתיע, אך הוא קולע ביותר למטרה ומלא הומור.

את צלע הטקסט משלימה עבודת האיור של שפלר. דונלדסון ושפלר הפכו כבר מזמן לזוג המלכותי של עולם ספרי הילדים, וכיוצר דו-ראשי (כל אחד מהם אפילו מקדיש את הספר בנפרד למישהו) הם אחראים ללהיטים רבים בקרב הקוראים הצעירים. טביעת האצבע המובהקת של שפלר, על הסגנון הקבוע והדמויות הקבועות המלוות את הסיפורים של דונלדסון, מוכרת ובטוחה אך גם מונעת התקדמות: אין הפתעות, אין חידושים, אין משחקי פרספקטיבה, תעוזה בצבעוניות או פרשנות נוספת על הטקסט. הספר הוא בבחינת "מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל", ועם זאת, "מה שאתה מקבל" במקרה של החיבור הספרותי בין שפלר ודונלדסון הוא גם במקרה הזה, עוד סיפור הצלחה משעשע שנקרא בהנאה רבה ומתחבב במהירות על הילדים - שהם כידוע המבחן האמיתי לכל זוגיות.