נעמי שיהאב נאי: "קול של ילד הוא קול של שלום"

"סבתא שלי גרה בקצה השני של העולם. כשאצלי יום - אצלה לילה. כשהשמים שלנו מתכסים בחשכה, מציצה השמש בחלון של סבתא ומלטפת את הלימונים הצהובים שצומחים על העץ שלה. על זה אני חושבת כשאני הולכת לישון... בין סבתא וביני מפריד מרחק גדול של אדמה ומים. יש בינינו דגים וערים, ואוטובוסים ושדות. ויש בינינו נשיאים של מדינות ומשאיות ותמרורי 'עצור', ושלטים שמכריזים: 'אין כניסה'... פעם נסעתי לבקר את סבתא. אני קוראת לה 'סיתי', שפירושו בערבית 'סבתא', ואילו היא קוראת לי 'חביבתי' - שבערבית זה 'יקרה שלי'".

כך נפתח הסיפור המאויר "הסודות של סיתי", שכתבה הסופרת והמשוררת הפלסטינית-אמריקנית נעמי שיהאב נאי, ותרגמה הסופרת נאוה סמל. הסיפור מגולל את המפגש בין הנכדה המתגוררת בארצות הברית ובין סבתה, המתגוררת בכפר פלסטיני. שגרת היומיום הפשוטה מתוארת בקול עדין, המציג את הקשר החזק של השתיים חרף המרחק הגדול. לאחר הביקור, כותבת הילדה המספרת מכתב לנשיאים של ישראל והרשות הפלסטינית, ומבקשת מהם את הדבר הבסיסי ביותר: שלום.

מתוך "הסודות של סיתי". להיות שם, ולכתוב(איור: ננסי קרפטנר)

ספרה של שיהאב נאי ראה אור בארצות הברית בשנות ה-90, לצד איוריה של ננסי קרפטנר. הוא זכה בפרס ג'יין אדמס לשלום ולצדק, משום התפיסות ההומאניסטיות העולות ממנו. בעברית, הניסיון למציאת מו"ל שיפרסם את הספר היה ארוך ומייגע. נאוה סמל תרגמה ביוזמתה את הטקסט, וביקשה לקדם את פרסומו, לאחר שבמשך שנים רבות ניהלה חלופת מכתבים עם שיהאב נאי, בקשר שהחל מהתוודעות זו ליצירתה של השנייה. במשך עשור ניסתה סמל לעניין גורמים להשתתף בפרויקט, והשיגה תמיכה מטעם קרן דב לאוטמן, עמותת "ביקורים" שעוסקת בדו-קיום, ורוני אמיר, מו"לית הוצאת מב"ע. סמל סיפרה כי תמיכתם היתה חשובה גם מהבחינה הערכית, שכן כעת היא אינה לבדה במאבק להביא ספר על ילדה וסבתא פלסטיניות למדף הישראלי.

אולם למרות המאמצים, בספו של דבר לא עלה בידי התומכים להביא את הספר לדפוס, אף על פי שבעברית ראו אור שני ספרים של שיהאב נאי - "אמנות ההיעלמות" (הוצאת מב"ע) ו"חביבי" (הוצאת ידיעות אחרונות) - לא נמצא מו"ל אחר שירים את הכפפה. על מנת להפגיש את קוראי העברית עם הספר, הוא פורסם לאחרונה בכתב-העת המקוון "הפנקס". (גילוי נאות: הכותב הוא עורך שותף בכתב-העת).

האם המו"לים והקהל הישראלי חוששים ממפגש עם דמות ראשית פלסטינית? האם ספר ילדים שמציג פן אנושי מאוד, ערכים ותפיסות אוניברסליות הנתקלות במחסומי הפוליטיקה והסכסוך, הוא למעשה ספר מאיים? שיהאב נאי מתקשה להשיב לשאלה זו, אך בהתאמה לגישתה האופטימית היא טוענת: "אולי ישראלים מסוימים מעדיפים לשכוח את קיומם של פלסטינים, אבל אני חושבת שרבים אחרים מכירים בקיום שלהם ומוטרדים מהתנאים הלא שוויוניים בהם הם חיים, והיו רוצים לשנות את המצב. כשכתבתי את 'הסודות של סיתי'", היא מוסיפה, "חשבתי על האנשים טובי הלב והתמימים בכל מקום שהוא, אשר נפגעים מהחלטות פוליטיות שמקבלים אנשים עם כוח".

מבצע סבתא

שיהאב נאי מתגוררת בסן אנטוניו, טקסט. היא משוררת מוערכת, שפרסמה מספר קבצי שירה וערכה קבצים נוספים, לילדים ולמבוגרים. היא גם עוסקת בכתיבת פרוזה, וזכתה על יצירתה במלגות יוקרתיות ופרסים חשובים. היא נולדה בשנת 1952 לאב פלסטיני מוסלמי, תושב ירושלים שהיגר לארצות הברית, ולאם אמריקנית נוצרית ממוצא גרמני ושוויצרי. היא למדה בבית ספר ברמאללה ובעיר העתיקה בירושלים, וכשעברה לארצות הברית המשיכה את לימודיה האקדמאים.

עטיפת הספר של נעמי שיהאב נאי. מפגש בעל משמעות

עד גיל ארבע-עשרה לא פגשה את סבתה, וכשהגיעה עם אביה לכפר הפלסטיני סינג'יל ונחשפה הן לאופייה הנעים של סבתה והן למצוקת הפלסטינים, התעוררה בה מודעות חברתית ופוליטית חזקה, הבאה לידי ביטוי בכתיבתה ובפעילותה הציבורית - שתיהן מונעות מתוך רצון לכונן אחווה ושוויון בין מגזרים ותרבויות.

מה גרם לך לכתוב את הספר?

"'הסודות של סיתי' 'זינק' ממני החוצה מתוקף אהבתי והכבוד שלי לסבתי", היא מספרת. "רציתי להוקיר אותה, ולתאר את האנושיות הפשוטה שלה. המפגש עמה כילדה הותיר בי רושם עצום. אני עדיין מתקשה להאמין שישראלי יעדיף להתנהג לפלסטינים כפי שמתנהגים אליהם. כשאת חווה ורואה דברים בעצמך, אתה מבין שזה לא עניין אידיאולוגי - זאת המציאות.

"כשאקדח מכוון לפנים שלך ללא סיבה, או כשהבית של סבתך בת המאה מופגז בגז-דמע על ידי חיילים ישראלים בזמן שאת יושבת לצד נשים וילדים - אתה מוכרח לשאול שאלות. מאחר ואני לא פוליטיקאית, השאלות שלי נותרו פשוטות מאוד מבחינה אנושית: כיצד אנשים מתנהגים אחד לשני כך? מה באמת קורה שם? מדוע כה קשה לדמיין כיצד אחרים חשים כשמתנהגים אליהם באופן שכזה?

"אנו בני תמותה, אנו יודעים כאב מהו. אנו יודעים כיצד מרגיש להיות מבודדים או מושפלים. אז מדוע אנו יכולים לעשות זאת לאחרים, ולהרגיש טוב עם זה? חשבתי גם על כל מיני אנשים מבוגרים בעיראק שנפגעו מההפצצות של ארצות הברית במדינה".

הרגשת את המרירות הזאת מצד המשפחה בישראל?

"סבתי חיה ללא מרירות. היא תמיד קיוותה שאנשים ימצאו דרך טובה יותר להיות יחד. עד כה לא פגשתי פלסטיני אחד שהעדיף אלימות על פני שלום ושלווה. הם פשוט רוצים שיכבדו אותם, ומדוע לא? אבי נהג לומר, שהוא אף פעם לא פגש מישהו מכל רקע שהוא, שהתעורר בבוקר ואמר, 'אני מקווה שתהיה לחימה סביב ביתי היום'. אז מדוע אנו ממשיכים את המצב הזה של דיכוי ומאבק בלתי נגמרים? מדוע אנו רעבים לכוח? מדוע לא לחלוק את הכוח? זאת תעלומה".

סוגיות אלו אכן מתעוררות בעקבות הקריאה בספר "הסודות של סיתי". שיהאב נאי מתארת את חייה של אישה מבוגרת ואת התלהבותה של הילדה-הנכדה מהמפגש המצופה כל כך - מפגש שטומן בחובו גם היכרות עם שפה ותרבות שהילדה אינה מכירה. רק סוף הסיפור משלב את הפן הפוליטי, עם הפנייה לנשיאים, אך גם הוא נמסר בקול כן ועדין מאוד, כמעט נאיבי: "אם האנשים בישראל ובמקומות אחרים יפגשו את סיתי הם יאהבו אותה, בטוח שיאהבו. וגם אתם, נשיאים נכבדים, תאהבו אותה, אין לי ספק... נשיאים נכבדים, אני מאחלת לכם הרבה מזל בעבודה הקשה שלכם. בבחירות הבאות אני אצביע בעד שלום וסיתי תצביע ביחד איתי."

ד"ש מיהודה עמיחי

"הקול של הילד המצביע עבור שלום נדמה כקול הטוב ביותר, קול שהחברה האנושית צריכה להיאחז בו", מסבירה שיהאב נאי. "לא בקולות הרועשים של הפוליטיקה, של הכסף הגדול, ושל סוחרי נשק. זה היה אינסטינקט של סופרת, ולא באמת החלטה מודעת שעשיתי. זה פשוט היה נראה הקול הנכון". הקול ההומאני הזכיר לשיהאב נאי פגישה נושנה עם המשורר יהודה עמיחי:

"פגשתי את יהודה עמיחי בביתו, לארוחת בוקר נפלאה של ביצה מקושקשת, יחד עם אשתו. הוא הצביע אל עבר העיר העתיקה, אל השכונה שבה עמד בית המשפחה של אבי ב-1948, ואמר בפשטות רבה, 'לעולם לא הייתי מסוגל לגור בבית שנלקח ממשפחה ערבית'. הייתי אסירת תודה על כך, על ההצהרה שלו, ובאותה מידה הרגשתי את ההומאניות הזאת גם בשיריו. אני חושבת שמוכרח להיות קשר בין היצירה של אדם לבין תפיסת העולם שלו".

כפי שאת מנסה לחבר באמצעות יצירתך בין תרבויות ומגזרים?

"אני חושבת שלהבחין בפרטים, למצוא חיבורים, להרחיב נקודות מבט, לחלוק את האנושות באמצעות סיפורים ודימויים - כל אלו מתנקזים למעין שליחות חיובית של אמנים וכותבים. כבוד הדדי נדמה לי כאחד מהאלמנטים החשובים ביותר בחיים. אך לצערי הוא כמעט ולא מוזכר. זאת הסיבה מדוע אני נמשכת כל כך לתוכניות ופרויקטים המבוססים על כבוד הדדי, כמו 'זרעים של שלום' - העיר המשותפת של נווה שלום, ו'אחת אלסלאם' - שיתופי פעולה מוזיקליים בין יהודים וערבים, וכן הלאה".

בספרות הילדים העכשווית עדיין ניתן למצוא מגמה של הצגת עולם "ורוד" יותר מאשר במציאות. מה דעתך על זה?

"ילדים הם חכמים ונבונים. הם לא צריכים שיגנו עליהם באמצעות שריון,

שכן הם יבינו את האופן שבו המציאות מתקיימת בכל מקרה. הילדים קרובים יותר לקרקע, ולרוב בעלי אבחנה חדה יותר ממבוגרים. כתבתי על כך למשל ברומן שלי 'חביבי'. ילדים הם לא רק ריאליסטים, הם גם מסוגלים למחשבה הכי נוקבת ובעלת דמיון וחזון. אנחנו צריכים להקשיב להם יותר".

איך זה היה לגדול לשני הורים שמגיעים מזהויות שונות?

"אני ארוגה מהתפרים של הזהויות הללו. לכל דבר בחיי יש 'טעם' של שילוב וגיוון. אני מוקירה שכל זה ניתן לי. אבל לעתים אני מרגישה רדופה כפליים גם כן, בעיקר משום שאי השוויון וחוסר ההבנה ממשיכים עוד ועוד, במשך דורות. איזה עולם מופלא היה יכול להיות לנו אילו אנשים היו פחות מפחדים אחד מהשני. אילו יכולנו פשוט לומר, 'מה אתה צריך?,' 'היכן כואב לך?,' 'כיצד אנו יכולים לעזור אחד לשני?'. החברים היהודיים הנהדרים שלי ואני לא מתקשים כלל לעשות זאת בארצות הברית. אז מדוע שלא יהיה כך בכל מקום אחר?".