"איכילוב": דוקטור, תסעיר אותי

האנטומיה של גריי, ER, האוס, שיקאגו הופ - אם החיים של רופאים בבתי חולים כל כך מעניינים בדרמה טלוויזיונית, אין סיבה שהם לא יהיו כאלה במציאות. הנחה כזו עשויה להוביל ליצירה דוקומנטרית כמו "איכילוב", שעלתה אמש (ד') ב-yes דוקו.

ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

"סברי מרנן": עוד מאותו דבר

"משחקי הכס": טוב שחזרתם, עכשיו תעלו הילוך

"ההיסטוריה הסודית של ארה"ב": כמו שיעור ארוך

במקרה של היוצרים - זוג הקולנוענים רותי שץ ועדי ברש - מדובר בניסיון אישי. אמה של שץ אובחנה כחולת סרטן וזמן קצר לאחר מכן נכנסה שץ עצמה לשמירת הריון קפדנית, ושתיהן אושפזו במרכז הרפואי במחלקות נפרדות למשך מספר חודשים. השהות הזאת הולידה את הסדרה, שתיעדה במשך מעל לשנתיים מספר רופאים צעירים במחלקות שונות במהלך העבודה שלהם, שתופסת ממילא את רוב זמנם, וקצת גם בחיים האישיים מחוץ לבית החולים.

מעט חיים אישיים. "איכילוב"(צילום: איתן ברנט)

ציבור הרופאים לא יכול היה לבקש עיתוי טוב יותר להעלאת הסדרה. ממשלה חדשה, שר אוצר חדש, מה יותר טוב מלנווט את דעת הקהל להזדהוּת עם הסקטור באמצעות סדרת דוקו הירואית על הקרבה ומסירות? ובאמת שני הפרקים הראשונים מרגישים לפעמים כמו תשדיר ארוך שנועד להלל את הרופאים בכלל ואת רופאי "איכילוב" בפרט. לא סיפרו לנו הרבה על החיים שלהם, המסר העיקרי שעובר הוא שאין להם כאלה. 99 אחוז ממשאבי הזמן והנפש שלהם מוקדשים למרכז הרפואי בו הם עובדים. מסירות כבר אמרנו?

זה משתנה. לאט, אבל משתנה. אחרי כניסה איטית וארוכה אל חדרי המיון, הניתוח והאשפוז, האנשים שמתחת לחלוק מקבלים עוד מימדים, הפלקט צובר נפח, והסדרה מתחילה לשרת את המטרה של שץ וברש - שנראה את הרופאים כבני אדם. במידה מסוימת הם ביקשו לעשות פיחות חיובי - אם אפשר לקרוא לזה ככה - באופן בו אנחנו רואים את הרופאים. היחס הנוכחי אליהם הוא קצת כמו אל הורים כל-יכולים - אנחנו תלויים בהם, בידע שלהם, מצפים מהם לתקן את מה שמסכן את החיים שלנו. מצד שני כשהם לא עונים על הציפיות אנחנו מנתבים אליהם לא מעט מהזעם והתסכול. שץ וברש רצו ששעה בשבוע אנחנו נראה את הרופאים כבני אנוש, בגובה העיניים.

אנחנו פוגשים ברופאים מעשנים, רופאים שותים משקאות דיאט מוגזים, רופאים מעמיסים שומן טראנס וסושי (מסתבר שרופאים ב"איכילוב" מתים על סושי). אנחנו מקבלים מושג לגבי הדיסטנס המפורסם של רופאים שנתפס כהתנשאות, מורעפים במושגים רפואיים שכבר לא נבין לעולם אבל נשמעים מאוד רציניים, ונחשפים לפרוצדורות רפואיות מטורפות (ניתוח מוח ללא הרדמה שהרופא מדבר עם המנותחת במהלכו). בהמשך מגיעים גם העימותים עם החולים, המוות ("יש חולים שאני מאחלת להם למות", מודה רופאה במחלקה פנימית), תחושת הכישלון, ההתמודדות עם הציפיות, השחיקה הנפשית, שמורידים לקרקע את המלאכים בלבן.

אוהבים סושי. "איכילוב"(צילום: איתן ברנט)

"איכילוב" היא לא סדרה קלה לצפייה. למרות שהיוצרים (ומן הסתם גם אנשי המקצוע של בית החולים שהיו מעורבים בצילומים) בחרו בעיקר מקרים עם הפי אנד יחסי, עולה ממנה לא מעט יאוש, עייפות ותסכול. הבניינים של "איכילוב" אולי נראים מרשימים מבחוץ, אבל מבפנים מדובר באותם מסדרונות ניאון מדכדכים.

היחס אל הרופאים שמתועדים בה נע בין אמפתיה לתמיהה. אמפתיה על הנכונות להקריב כל כך הרבה למען יעוד "קדוש" והומאני, ומצד שני תמיהה - למה הם עושים את זה? למה הם מוותרים על נפח כל כך גדול מהחיים שלהם, עבור מערכת שמתגמלת אותם לעיתים רחוקות כל כך, אם בכלל? ויש גם פן מכעיס - ההקרבה שלהם היא תוצאה של חלוקת משאבים לקויה בחסות

 האנשים עם היד על ברז התקציבים במדינה, לגמרי לא משהו שצרוב ב-DNA של המקצוע.

בשורה התחתונה "איכילוב" עושה את העבודה. הרופאים שלה מספקים בבואות חדשות לדימוי הרופא שאנחנו מכירים, ממחישים את האדרנלין שמתחזק את אלה שמכורים לעבודה על החיים ועל המוות, ואת הניסיון לגרום למקצוע שלהם לפחות להתכתב עם החיים שלהם בחוץ, אם לא לפגוש אותם פנים מול פנים. רק הערה אחת: המנהג הזה לשרבב אדם מפורסם לסדרת דוקו כדי להעצים את הבאזז, עדיף לכולם שיכחד. זה כמו לדחוף קביים לאצן. יצחק קלפטר, לצורך העניין, לא חיוני לעלילה של "איכילוב" אלא יוצר תחושה שהיוצרים סברו שהאנשים האנונימיים שבחרו לא מעניינים מספיק כדי להחזיק את הסדרה. בואו נישאר עם הגיבורים האמיתיים.