כאן לא גרים בכיף: כך חיים בעשירון התחתון

אולי לריקי כהן מחדרה קשה לגמור את החודש, אבל מה עם אלה שבקושי מצליחים להתחיל אותו? המונח "מעמד ביניים" מעורפל למדי, מאחר שלא ברור אם הוא כולל משפחות המכניסות 10,000 שקל בחודש או 20 אלף שקל בחודש. המונח "העשירון התחתון" כבר יותר ברור: בני המעמד הזה אפילו לו חולמים על הון, ולא תמיד מעניינים את השלטון. אחרי שהצצנו לבתיהם המפוארים של בכירי הנדל"ן, ולקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיצויין מחרתיים (ב'), ביקרנו הפעם בדירות של בני העשירונים התחתונים, ובהם גם ניצולי שואה.

• עמידר: 450 דירות ציבוריות עומדות ריקות
• פעילי הדיור הציבורי: "הפכנו ללעג לרש"
• תלאות הדיור הציבורי: כרוניקה של מחדל
  

באר שבע: בעל המכולת מקבל צ'קים דחויים

הדיירת: סוזן פרץ (80), ניצולת שואה.

הנכס: דירת 4 חדרים של חברת עמידר ברחוב יציאת אירופה בבאר שבע.

הכנסה: 1,200 שקל בחודש מקרן ביטוח של בעלה המנוח ועוד קצבת הביטוח הלאומי נדיבה קצת יותר.

סוזן פרץ עלתה לישראל בשנת 1956 מתוניס, לאחר שברחה מאלג'יר שספגה גם היא את חרב הנאצים. היא הגיעה לבאר שבע ועברה מאז מספר דירות עמידר בעיר. הדירה הנוכחית מצויה בקומה השלישית ללא מעלית, ונחשבת למרווחת יחסית ועליה משלמת פרץ כ-500 שקל בחודש לחברת עמידר. פרץ לא מתלוננת על צפיפות - להיפך. "ביקשתי מעמידר שיעבירו אותי לנתניה ליד משפחה, הבנים של אחותי גרים שם", היא אומרת. "לא אכפת לי לגור בדירה קטנה עם שני חדרים. פה אני לבד, כולם מסביבי מתו".

פרץ אלמנה זה 11 שנה ללא ילדים. בעלה עבד בתחום הבנייה, וקרן ביטוח מכניסה לה 1,200 שקל, בנוסף לקצבת הביטוח הלאומי. מי שבעיקר פוקד את דירתה הם עובדת סוציאלית מטעם הקרן לרווחת ניצולי השואה, המגיעה לביקורים שבועיים, והמטפלת שלה פרץ זכאית בהיקף של כ-10 שעות שבועיות, בנוסף לשעות הסיעוד מהביטוח הלאומי.

לדבריה פרץ, היא מסתדרת מבחינה כלכלית, אך המונח "להסתדר" מתורגם אצלה לצרכים בסיסיים בלבד - שגם עבורם ההכנסה החודשית לא תמיד מספיקה. "מזל שהחשבונות משולמים פעם בחודשיים", היא מספרת, "חודש אחד אני לא קונה הרבה ומשלמת חשבונות בגלל שהחשמל והגז ביוקר, וחודש אחרי אני קונה יותר אוכל". מדי פעם היא גם נותנת צ'קים דחויים למכולת: "בפסח נתתי 160 שקל לחודש הבא", היא אומרת.

סוזן פרץ. "חודש אחד אני לא קונה הרבה, חודש אחרי קונה יותר אוכל"(צילום: הרצל יוסף)

פרץ. לא מתלוננת על הצפיפות - להיפך(צילום: הרצל יוסף)

צפון-מזרח ת"א: ילדים זה שמחה, אבל גם הוצאה

הדיירים: משפחת קפויה המונה 10 נפשות - רחל (34), יחזקאל (34) ו-8 ילדיהם*.

הנכס: דירת 2.5 חדרים בשטח של 54 מ"ר, בבניין של דיור ציבורי הממוקם בשכונת צהלה היוקרתית בצפון-מזרח תל-אביב - ממש מול הווילות.

הכנסה: 4,500 שקל שמרוויח הבעל + הבטחת הכנסה לאישה בסך 2,700 שקל במקום דמי מזונות.

לרחל קפויה היו נישואים קודמים שהביאו לה שני ילדים, שלצורך גידולם היא מקבלת קצבה בסך 2,700 שקל מהביטוח הלאומי, כתחליף לדמי מזונות שאינם משולמים על ידי בעלה לשעבר. בעלה הנוכחי יחזקאל מרוויח עוד 4,500 שקל בחודש על עבודתו כירקן בחנות ירקות, וביחד הם אומרים, הם בקושי מספיקים לממן את הקניות. "כל יום חמישי אני הולכת לסניף של אושר עד בבני ברק וההוצאה היא 1,500-2,000 שקל", מספרת רחל. "עכשיו ההוצאות גדולות יותר משום שיש לי תינוקת בת 5 חודשים".

"אנחנו לא מסתדרים כלכלית", אומרת רחל. "בעלי מלווה מחברים, ולחברת חלמיש, בעלת הנכס, אנחנו לא משלמים שכר דירה מזה חודשים ארוכים. אין מה לעשות". בני הזוג קפויה ישנים על מזרונים בסלון הקטן והילדים בשני החדרים שנותרו - 4 הבנות בחדר אחד ו-4 הבנים בחדר נוסף.

משפחת קפויה עם שני הילדים הצעירים. "לא משלמים שכר דירה תקופה ארוכה"(צילום: בני דויטש)

חדר הבנות בבית משפחת קפויה. ההורים ישנים על מזרונים בסלון(צילום: בני דויטש)

באר שבע: קצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה

הדייר: אוטו גולדמן (80) ניצול שואה.

הנכס: דירת עמידר קטנה ומוזנחת בבאר שבע.

הכנסה: בתחום העשירון התחתון, המורכבת מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה.

16 שנה עברו מאז שגולדמן איבד את רעייתו פאולינה, ומאז הוא לבד בדירת עמידר מוזנחת בבאר שבע. מעבר לבעיות הבריאותיות מהן הוא סובל, הוא סובל מבדידות. עם שתי הבנות הקשר לא הדוק, בשל מקום מגורים מרוחק אליו נדדו.

"רוב שעות היום אני בבית לבד. אין את מי לשתף ואין מי שיעזור כשכואב", הוא מספר. מי שבעיקר פוקד את דירתו הם מתנדב ועובדת סוציאלית של הקרן לרווחת ניצולי השואה, מטפל של הביטוח הלאומי בהיקף של 45 שעות סיעוד חודשיות ומתנדבי ארגון לתת שמספקים לו סל מזון פעם בשבוע.

אוטו גולדמן. "רוב שעות היום אני בבית לבד"(צילום: הרצל יוסף)

גולדמן. אלמן כבר 16 שנה(צילום: הרצל יוסף)

דרום ת"א: המתנדבים שיפצו את הדירה

הדייר: ז' (השם המלא שמור במערכת) בן 87, ניצול שואה.

הנכס: דירת 3 חדרים בשטח של 70 מ"ר ברחוב בר לב על גבול שכונת כפר שלם בדרום תל-אביב.

הכנסה: בתחום העשירון התחתון, המורכבת מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה.

ז', שאינו בקו הבריאות, עלה לישראל מרומניה מיד לאחר קום המדינה ומזה שנים רבות הוא אלמן. ילידים ובני משפחה קרובים אין לו, והוא מתגורר בדירה מוזנחת. הוא אינו מעוניין לדבר על הכנסותיו.

לפני חג הפסח, עובדת הסוציאלית של הקרן לרווחת ניצולי השואה קיבלה ממנו תשובה חיובית לשיפוץ ביתו על ידי יחידת מתנדבים של משטרת ישראל. "לא ציפיתי שיעשו לי כל כך טוב לפני החג ושהחבר'ה מהמשטרה יעשו עבודה כל כך טובה ומקצועית. כשאמרו לי שאזכה לשיפוץ לא האמנתי שכך זה ייראה בסוף", הוא אומר.

ביתו של ז' לפני השיפוץ(באדיבות הקרן לרווחה לנפגעי השואה)

ואחרי השיפוץ(באדיבות הקרן לרווחה לנפגעי השואה)

דרום ת"א: חצי משרה וקצבת נכות

הדיירים: משפחת כהן המונה 5 נפשות - ההורים נורית (60) ויאיר (65) ו-3 בנות משפחה מאומצות (16, 17, 21).

הנכס: דירת 3 חדרים בשטח של 60 מ"ר בשכונת כפר שלם בדרום תל-אביב.

הכנסה: פחות מ-9,000 שקל המורכבים מקצבת נכות של הבעל וממשכורת האישה.

נורית ויאיר כהן אמנם מרוויחים יחד כמה אלפי שקלים יותר ממי שהוצג כאן עד כה, אולם ההכנסה המשותפת שלהם מורכבת ממשכורת של 3,500 שקל בלבד, אותה מרוויחה נורית בעבודתה באגודה למלחמה בסרטן (חצי משרה), ומקצבת נכות מהביטוח הלאומי בגובה 5,300 שקל שמקבל יאיר בשל נכותו.

לשניים יש 3 בנות משפחה מאומצות ועוד 4 בנים שאינם מתגוררים בבית (שניים מהם נשואים). לפני שנה אחד הבנים העניק לנורית במתנה מכונית מאזדה משנת 2008. מצד אחד היא מרוצה, אולם מצד השני המשמעות היא למעלה מ-1,000 שקל הוצאות בכל חודש. 580 שקל מתוכם הולכים לביטוח, אומרת כהן.

הזוג כהן אינו משלם עבור הדירה, משום שהוא מחזיקים בה אך אינו הבעלים. מעמד התושבים בשכונת כפר שלם בדרום תל-אביב היה שנוי במחלוקת בין המדינה לתושבים, ורק לאחרונה התגבש הסכם בין חברת חלמיש המחזיקה בקרקע שעליה נבנו הדירות לבין התושבים. לפי הסיכום המתגבש יקומו במקום 2,000 יחידות דיור חדשות.

נורית ויאיר כהן. למטה: הסלון והמטבח. מתקיימים מחצי משרה וקצבת נכות(צילום: בני דויטש)

(צילום: בני דויטש)

(צילום: בני דויטש)